תמיד זה אני מולי

הלך הכוח הכללי שלי קודר למדי 

הפער הזה שאני מרגישה וכותבת עליו לעתים, ולא רק הפער אלא גם תחושת חוסר השייכות.

אני לא יכולה לומר שטוב לי בעבודה, על פניו, אני עובדת במקום מעניין וזוכה למחמאות רבות גם ממטופלים וגם מעמיתים ומנהלים. אבל, הבוסית שלי לא מעריכה אותי, או סובלת אותי, וגם, אני פשוט רוצה לעשות יותר, כל כך יותר, והכי הכי,

אני פשוט לא מרגישה שייכות למקום.

זה תופס לי מקום בלב ומעיק עלי, אני יודעת שאני יכולה לשנות הכל, זה בידיים שלי ואני יכולה למצוא עבודה אחרת. 

אבל אני לא מצליחה להתניע. כבד לי. עייף לי. עמוס לי. נכון, בחרתי להיות אמא יחידנית אבל זה לא אומר שאני לא יכולה לומר שקשה לי וחסר לי כל כך מישהו לחלוק איתו  בנטל.

אני קוראת את הבלוגים המועדפים עלי, הכל כתוב טוב כל כך ואני מרגישה רחוקה מזה, רחוקה מכאן, לא שייכת במקום שפעם הרגשתי בו מאד שייכת. אני נצמדת אל פינת קיר דמיוני ומתמזגת איתו. 

אני מבלה את שעות אחר הצהריים עם בתי שהולכת וגדלה לי מול העיניים, פלא עולם שהיא, אני תוהה לעצמי, מה באופן לא מודע אני מעבירה אליה. איך אני שורטת אותה? האם היא תשנא אותי על שאין לה אבא? 

הלב שלי כבד, כבד. 

אני מזיזה את העננה השחורה וחוזרת להיות אמא נוכחת, קשובה ושמחה עבורה. וגם עבורי.

תחושת התלישות הזו מובילה אותי לרצות עד מאד להכיר כבר איש, אולי איתו ואליו ארגיש שייכת. 

 A girl can dream