לא צריך להשתמש במילים קשות כמו שונאת אותך, מתעבת וטפי עליך אבל וואלק ג'נט אני מבואסת עליך טילים. על כך שאת מרשה לעצמך להתאכזב מפערים בין רצון למציאות במקום פשוט לקחת אחריות על חייך ולהתחיל בצעדים קטנים, אפשר גם מגומגמים ופשוט לצמצם את הפער, לממש את הרצונות, ללטף את הפוטנציאל, לנער מעצמך את האבק, לחזור, לאט, כי את יודעת ששום דבר טוב לא יוצא ממהר, זו הסיבה גם שאת לא עושה שום דיאטות בזק, וגם כי יש לך כוח רצון של תולעת (איזה כוח רצון יש לתולעת?)
בייגלה היא כל עולמך, כן, אבל להשתמש בה כתירוץ לכך שאת לא מתאמנת מסודר כבר שנתיים וחצי? לתרץ שאין לך סידור ופשוט לבלות כל ערב בבית עם המסך והפייסל לבד? לצמצם אינטראקציות עם חברים? להיפגש עם גברים לחצי שעה של זיון כי זה יושב לך בול בזמנים וחס וחלילה אם תתקיים שיחה משמעותית?
מגיע לבייגלה אימא בריאה בגוף ובנפש, אז בבקשה תורידי הילוך מפחמימות ותחזרי, למען השם, לתרגל פילאטיס!!! ומגיע לך אותך, לא מסתתרת תחת ערפל עישונים, אלא חיה, מרגישה, פועלת,
בתנועה.
נחזור אליך עוד חודש לממצאים.
*
לפני כשבוע משהו הרגיש לי מוזר בשד השמאלי, למזלי הרב יכולתי להיבדק יום למחרת במקום העבודה שלי כדי לגלות שהכל בסדר, ואת בת ארבעים והגוף שלך חווה שינויים, וכנראה שזה מה שהשד השמאלי שלך רוצה לעשות: להציק לך.
קיבלה את פני רופאה חביבה שלא הציגה את עצמה, כנראה שחשבה שהשם על הדלת זה מספיק. דקה לתוך התשאול הרפואי נכנס סטודנט לרפואה, עלם חמודות בשנות השלושים לחייו.
"את מוכנה שהוא יהיה נוכח בבדיקה?" היא שאלה
ואני כמובן אפשרתי, למען המדע! למען המגע! סתם, הוא לא נגע הוא רק הביט. כמובן שבמהלך בדיקה כזו אף אחד לא מסתכל בעיניים של אף אחד וכולם מאד רציניים ומקצועיים, אבל נו, מה לעשות אם קפצתי קלות כשהיא צבטה לי את פיטמה שמאל וצחקקתי
"קצת רגיש".
רציתי להמשיך לכתוב אבל אני במרפסת והשכן כאן למטה מדבר בטלפון בכעס והקשב שלי לגמרי שם כרגע.
הפוסט הבא יהיה מיומנה של פקידת קבלה בבית חולים. Stay tuned.
בתמונה: אדם כבוי. אני.
