יש לא מעט רגעים קטנים במהלך היום שהם כל כתיבה worthy
ואני עדיין לא מצליחה להביא את עצמי לכדי זה. זה מעציב אותי.
אתמול אכלתי צהריים בסניף ארומה צפוף ועמוס במיוחד, לבד. למרות שגללתי בנייד בזווית העין קלטתי את הזוג המאגר, מאד מבוגר מחזיק ידיים, והיא ליטפה אותו קצת והם הסתכלו בחיבה מתוקה זה על זו.. אמרתי להם שזה ממיס את הלב לראות חברות כזאת.
התפתחה לה שיחה מעניינת, עשרים דקות שהרגישו כמו טעימה של חיים שלמים. כבר יכולתי לדמיין את החיים שלהם בפרבר המנומם בו הם חיים. כל אחד שיתף חתיכה מחייו, גם אני. פתאום אני מרגישה מאד בת 41. זה לא מרגיש רע, בכלל.
איחלתי לאיש המון הצלחה בהליך הרפואי המפחיד שהוא עתיד לעבור והמשכתי לעבודה.
כשפתחתי את המייל קיבלתי הודעה משמחת, מכתב תודה ממטופל, זה הגיע למנהלת שלי ולמנהלת מעליה.
הנה, ג'נט, רואים אותך.
בשבוע הבא אני מגיעה לפגישת ראיון, המנהלת שכ"כ לא מתה עלי המליצה עלי לקידום, משרת ניהול. היא כמובן עשתה זאת אחרי שיזמתי איתה שיחה ואמרתי לה שאני רוצה לעשות יותר. בשיחה הזו היא הרעיפה עלי מחמאות ומרגיש לי שהיא מתחילה להעריך אותי.
וזה בכלל לא מה שרציתי לכתוב בפוסט הזה אבל נתתי לזרם המחשבה דרור.
הילדה עשתה קקי, ביי.
