(יש סרט עם הכותרת הזו).
אני ובייגלה נסענו אמש לחתונה שהתקיימה בתל אביב. המיקום היה קרוב לנקודת זמן מהעבר הרחוק שלי (שמתם לב לשיחוק פה?). איפה שפעם הייתי נוסעת כדי ללמוד את עצמי יותר טוב בידיים של י'. אני זוכרת אפילו את הריח של הלילות החורפיים והקור המצמית, ואיפה בדיוק החניתי את הרכב.
שנים אחר כך החניה ההיא כבר לא קיימת, אני מגיעה לאותו מקום עם ילדה שהיא שלי, קצת הרבה יותר מחוספסת. "יודעת משהו על העולם הזה..."
חייכתי לעצמי, לעיתים זה היה חיוך מריר.
אני כל הזמן תוהה איך זה יכול להיות שדווקא הנשיקה הזו בגשם, עם קצת צחוק ונסיעה רטובה במונית אליו הביתה, למה דווקא הזיכרון הזה נצרב בי כל כך חזק?
זה הרגיש רגע מהאגדות. אבל לא היה לנו סוף טוב:)
אני אוהבת להתבגר, הכל הרגיש כאוטי בשנות העשרים. עכשיו אני קצת יותר חברה שלי, זה מקל על הדבר הזה שנקרא "חיים".
**
במסגרת תפקידי אני חשופה לרקע רפואי חסוי ביותר.
אני קוראת לא מעט סיכומים רפואיים ואני מוכרחה להודות שזה פשוט מרתק אותי. לקרוא מסע חיים בנבכי נפשו של אדם.
אנשים הם דבר מורכב ויפה. הקלפים שחילקו להם (או אלו שהם בחרו להרים מהשולחן) מנתבים את חייהם לחיים מלאים בסבל. ובסוף מה? הרבה מהדברים שקראתי, לא היה להם סוף טוב. זה מצער אותי, גורם לי להרגיש קצת "אז בשביל מה?".
אין לי פואנטה.
אני חוזרת לדפדף בבאמבל.