אוי כמה שאני בכיתי במרפאת האכילה בתור של בייגלה.
בכיתי המון ועדיין מרגישה שיש לי עוד. אז בוכה עכשיו עוד במשרד שלי, עם דלת סגורה ונעולה.
יש לי ילדה מדהימה
לא בגלל שהיא שלי
היא באמת, באמת, מדהימה
היא חכמה, נבונה, שמחה, רוקדת את החיים. היא כזאת מצחיקה, היא ממש ילדה עם חוש הומור טוב, קסם, זכייה בלוטו. פלוס
אבל היא ואוכל לא חברים כרגע. או אי פעם. אין חברות שם. יש חרדה. בעיקר.
והדבר הזה ותגובות הסביבה שלי לזה מנהלים אותי לגמרי.
זה גם ככה קשה לחיות כל יום עם הידיעה שהיא אוכלת ממש, ממש, מממש מעט. ממממממש מעט. וזה גם ככה קשה לקבל את זה שהיא בררנית אכילה מהסוג המחמיר ביותר. משהו שבאמת לא נתקלים בו הרבה.
אז למה עוד להוסיף לחץ חיצוני? למה?
אז התפרקתי. בכיתי. חובקתי. מעכשיו אני אקבל ליווי קבוע. אני מסכימה ורוצה לקבל עזרה כדי שאוכל לחיות בטוב יחד עם בייגלה שלי שהיא פשוט וואו ועילוי חיים של אמא שלה.
אני חושבת מה היה שונה אם היה מישהו לצידי בתוך כל הדבר הזה.
זו מחשבה מיותרת כי איך בדיוק זה מקדם אותי? אבל זה קיים, וזה בראש שלי ובלב שלי. אני רוצה שותף אמיתי, רוצה להפסיק להרגיש שאהיה נטל על איש. רוצה. רוצה.
אוי הלב שלי כואב היום כל כך.