תמיד זה אני מולי

אני מתגעגעת לציפרלקס. 

המטפלת שלי מתעקשת עלי בעדינות

להמשיך עוד קצת את המסע שלנו יחד 

דווקא כי עכשיו קשה לי ואני ממש בורחת מהלרגיש על מלא עצבות או כל רגש פחות זוהר. 

לשמוח זה קל.. בשמחה טוב לשהות. 

אבל מה קורה בתוכי כשאני חרדה? או כשאני עצובה? או מתוסכלת בטירוף? מה קורה שניה לפני התקף זעם שלי? 

באופן אוטומטי אני סוגרת חלונות ודלתות ולא מאפשרת לקרובים אלי להתקרב, להיות איתי. 

לשנות את הפסקה הקטנה הזו למעלה זה כמו להזיז הר. אני ג'נט, ואני מזיזה הרים. וגם את זה אצלח. 

אני מפחדת 

ואני מרגישה בודדה 

ובייגלה שהופכת לאדם קטן ובוגר, זה מרגש אותי מאד ובאותה נשימה זה גם מבעית.

כבד לי בלב. 

זה פוסט סגור לתגובות. אנא כבדו. חיבוקים מתקבלים בברכה.