תמיד זה אני מולי

אתמול לראשונה נעזרתי ב gpt בעת התקף חרדה. 

אני גם מתביישת בזה וגם עצובה מזה וגם שמחה על זה. זה עזר בסוף. זה מאד עזר לדבר עם gpt. 

אני במצב הימנעות קשה במיוחד. 

קיפאון שלא היה כבר הרבה מאד זמן.. כבד לי בלב על כל כך הרבה דברים שאני קורסת אל תוך עצמי. 

ובייגלה שלי. אוף. שהיא מרגישה הכל. 

נראה לי שכל זה קורה כי הנה עברו חמישה חודשים מאז שהפסקתי ציפרלקס.. 

וכל זכר לציפרלקס בגוף שלי כבר איננו. Gone!

I'm all alone now. 

Like, for real. 

זו התחושה בכל אופן. 

מרגישה שהרכבתי משקפיים סוף סוף, ודברים נראים לי מאד אחרת, לא טוב, לא רע, בכלל, זנחתי כבר את ההגדרות האלה שלא מקדמות אותי. אבל מרגיש אחרת. הכל. זה משנה את היחסים שלי עם האנשים הכי קרובים אלי. הם כבר לא כאלה קרובים, מבחירה. 

אתמול הרגשתי מאד בודדה. זה חנק אותי. נזכרתי כמה הרגשתי ככה כשהייתי רווקה נטולת צאצאית. והנה.. יש צאצאית מופלאה ואמא שלה הסתומה לא מצליחה להתרומם. 

אני באמת עושה את המיטב. אני עושה את המיטב כדי להיות אמא נפלאה לבייגלה. וגם בשביל להיות נפלאה אלי. 

לא יודעת מה אני רוצה לכתוב. שהכל מרגיש אחר. שכואב לי הגב מאד. מאד. שהאגן שלי עושה בי שמות ולא מסיבות טובות של פירוק אורגזמתי. הלוואי. חה חה. 

כואב לי הגב ואני דואגת לזוז. כואב לי הגב ואני משתדלת לנשום. כואב לי הגב ואני רוצה לבכות, אבל לא בגלל הגב.

ועל כל זה תוסיפו:

האבא החתיך לא היה בגינה אתמול! ממש מאכזב! ממש חסר התחשבות מצידו לא להגיע לגינה.. דרוש אבא חתיך אחר כממלא מקום. כתובת תימסר לרציניים בלבד (לא באמת). 

התאכזבו איתי חברים.

כואב לי הגב כבר אמרתי? 

ביי