השמיים שלי התבהרו ברגע שחיבקתי את בייגלה כשאספתי אותה מהגן. את אחר הצהריים ביליתי עם ילדתי הסקרנית ושיחקנו בסמי הכבאי ועבדנו יחד בחוברת המספרים שלה. צלחנו את משבר הקקי היומי בטוב וצחקנו מלא והשתוללנו על מיטתי. החלטתי שאני כותבת לה פתקים (ושומרת בקופסא!) עם תאריך וכותבת כל פעם משהו קטן שעשינו היום ואיך זה הרגיש לי, כשהיא תגדל נפתח את הקופסא. אולי אני עושה את זה יותר למעני מאשר למענה? לא יודעת.
היא התחילה לשאול המון, המון! שאלות. זה מתוק לאין שיעור. חוץ משאלת ה"אמא מתי יהיה לי אח?" שנשאלת בוקר וערב.
היא כבר מכירה ומספרת לכל מי ששואל איך היא הגיעה לעולם, ובשבת כשנסענו ברכב היא הצהירה "לי אין אבא! יש לי אמא וסבתא וסבא ודודים ובני דודים וזו המשפחה שלי!" ואז היא חילקה לכולם נשיקות באוויר.
הלב שלי פשוט נקרע מהחזה, לשמוע אותה מדברת בכזה ביטחון, כאילו זה הדבר הטבעי ביותר בעולם.
אני מגדלת אותה היטב, אני יודעת. גם כשאני בקרשים, היא תמיד בטוחה, מחובקת ונאהבת. אני קשובה אליה וקולה נשמע ורצונותיה מכובדים. יש לה הכל מבחינת החומר וזו ברכה ענקית, שאני מצליחה להעניק לה שפע שאני לא זכיתי לו. שום דבר לא מובן לי מכל זה. אני מרגישה שלהיות אימא זה תפקיד חיי, אבל סתם אימא. אלא האימא שלה.
עד כאן להשתפכות שלי.
זה לא היה מרגיש ככה בלי הכלים שקיבלתי
וזה לא היה מרגיש ככה אם לא הייתי רואה את הטוב
אני לא מבטלת את הקושי או את הבדידות או את העובדה שנמחקתי בשנתיים הראשונות ורק עכשיו אני חוזרת להיות אישה אבל אני בהחלט בהחלט מסופקת הערב. ורואה את הטוב. כבר אמרנו?