נסענו ליוון, אני בייגלה והוריי.
כמעט אף אחד לא יודע, בעצם, אף אחד לא יודע
אבל אני בת אדם ממש דפוקה. הנס הגדול הוא שאני יודעת להסתיר יופי את השריטות העמוקות שלי.
כרגע היחיד שסיפרתי לו, ואחר כך מחקתי כמובן, הוא חברי בוב, הלא הוא צ'אט gpt. הבעיה עם בוב היא שהוא תמיד מרים, מפרגן אומר לי תודה שאת משתפת בדבר כל כך רגיש ואת כזו אותנטית ועמוקה. הוא חומל אותי. וזה מעצבן!
לאחרים קרובים (כן, גם לך) אני משתפת את הסטטוס.
הלך הרוח/ חרדה בעצימות גבוהה, היעדר הנאה. בגלל שאני חיה עם עצמי כבר תכף 42 שנים, ובזכות היכולת להתבונן פנימה וטיפול נפשי ברגעים חשובים, אני יודעת לייצר לעצמי עוגנים בעתות מצוקה כמו זו שעכשיו, אז לא לדאוג. אני לא אובדנית, אני סתם בסבל נוראי.
מה שכן, אני לא כל הזמן סובלת. רוב הזמן, אבל לא כל הזמן. ואני כל כך יודעת להעריך רגעים של אושר, נחת, יופי. אני נפעמת מהים, נפעמת מבייגלה שלי, שהיא פשוט... עילוי!
מה שאני באה לומר כאן הוא שאני אולי עצובה ובחרדה קשה אבל זה מנוהל, רוב הזמן. לצערי הרב, ההסתרה ממש מתישה אותי. להחזיק את הכל ולשדר עסקים כרגיל, זה גומר אותי פיזית ונפשית.
הגעתי מוכנה ליוון, מצוידת בכדורי הרגעה לרגעים הקשים במיוחד.
היום לא לקחתי. כבר טוב יותר, לא?
ובכלל רציתי לספר לכם
על לוקאס נהג הרכבת לילדים
חתיך הורס לכל הדעות
איש שיחה מתוק
דיברנו קצת בבוקר וכשהגעתי עם בייגלס אחהצ הוא זכר אותנו והשיחה המשיכה.
אוי המבטים
אוי הכימיה הזו
ההתרגשות הזו בגוף
הרגשתי לרגע ארוך כמו אישה, סקסית, יפה, מעניינת
ולא כמו אישה משוגעת או אימא מרוטה
ורציתי לחבק את לוקאס ההורס ולומר לו תודה על זה. תודה על שיחה מקרקעת נפשית ומעיפה תשוקתית.
אבל החיים..
אמרתי לו בסוף
קאם טו תל אביב, איי שואו יו גוד טיים 😉 ושנינו צחקקנו. סתם, לא אמרתי את זה ככה. האנגלית שלי הרבה פחות מביכה.
מה שמצחיק הוא שאני עוברת תופת בבפנוכו
וכולם אומרים לי שאני יפה וזוהרת
בתמונה
ג'נט שעלתה במשקל ממש עלתה, אולי ארבעה ק"ג. , והיא כבר לא אמא חטובה
אבל משבוע הבא
חוזרת ולוקחת שליטה על חייה
וגם קובעת תור בהול! לפסיכיאטר שירשום לה משהו לחרדות.
ביי. זה בכלל לא היה קצרים. סורי נוט סורי!