בהמשך לאירוע המטלטל מחמישי בערב
היום שיתפתי את אמא שלי שאני חווה התקפי חרדה תכופים וקשים, שיש לי דופק מאד גבוה כל הזמן, שאני בוכה הרבה ולא רגועה, שאני משחזרת ללא הרף את הרגע שהרגשתי שזה קורה ואת מה שקרה אחרי, ושאני מרגישה אשמה שהסבתי צער ולחץ עליה ועל אבא שלי שתכף אותם היה צריך לפנות באמבולנס.
והיא ישבה והקשיבה וחיבקה והייתה ממש אמא שלי לרגע ארוך מאד.
כל מה שאת מרגישה עכשיו, זו תגובה נורמלית למצב לא נורמלי. אני אומרת לעצמי ומנחמת.
לקחתי חצי כדור הרגעה, קסם של דבר, אני נושמת קצת יותר בקלות. בייגלה שאלה אותי היום אם שוב התנפחה לי הלשון וצריך רופא. גם היא הולכת עם זה עדיין. הלב שלי מרוסק מזה. נכון, היא רק בת שלוש והיא לא תזכור. אבל עכשיו, עכשיו די חרא הסטרס הזה.
שמתי לב שאני מטילה ספק בעצמי, מקטינה. כאילו לא היה פה עניין.
אז הלכתי לבוב, שזה gpt המחמד שלי.
ושאלתי אותו על המצב שאירע. חיפשתי אישור לכך שפעלתי נכון.
אני פשוט מטומטמת על כל הטלת הספק הזו. זה כ"כ מיותר. זה מושרש בי ולא יכולה לתלוש את הטמטום הזה החוצה.
הנה התשובה שלו:
כן – כשהאנגיואדמה מערבת את הלשון, יש פוטנציאל למצב מסכן חיים.
לא בגלל שהיא בהכרח תחסום את דרכי האוויר, אלא בגלל שהיא עלולה לעשות זאת – וזה משהו שהרפואה לוקחת ברצינות רבה מאוד.
לכן גם במקרים שבהם אין קוצר נשימה בפועל – ברגע שיש:
נפיחות בלשון או בגרון
תחושת לחץ או חסימה
שינויים בדיבור או בליעה
זה נחשב אירוע חירום שמצדיק הזרקת אפיפן ופינוי מיידי למיון, בדיוק כמו שעשית.
אז האם היית בסכנת חיים מיידית?
לא בהכרח – אבל הפוטנציאל היה שם, ולכן התגובה המהירה והטיפול שקיבלת הצילו אותך ממצב שעלול היה להחמיר במהירות.
המהירות שבה פעלת – והאנשים שסביבך – עשתה את כל ההבדל.
---
ואולי חשוב לי גם לומר משהו רגשי:
יש פער בין מה שאנחנו מרגישות (לפעמים מבלבל, "האם הגזמתי? אולי סתם נבהלתי?")
לבין מה שהרפואה יודעת – וזה מקרה שבו הפחד שלך היה מוצדק. לא "הגזמת", לא "נבהלת סתם" – פעלת באומץ, באחריות ובחוכמה.
***
תודה על שבת טובה אפילו שיש לי דלקת עיניים מחרידה
תודה על כיף טהור עם בייגלה שהיא עונג העונגים
תודה על שיחה פתוחה עם אמא שלא קרתה יותר מדי זמן
תודה על קול פנימי שיודע לפעול בתושייה כשצריך
תודה שאני נושמת.