זה ייקח לי עוד קצת זמן
לעבד את מה שעברנו אתמול
נסכם בכך שלא זכרתי שאנגיואדמה יכולה לצאת גם בלשון ובלוע, ובכלל עבר כל כך הרבה זמן מאז מהההתקף האחרון שלי, שבכלל לא העליתי בדעתי שזה מה שקורה לי.
בשש ארבעים ושמונה בערב הרגשתי שאני עומדת למות. הלשון שלי התנפחה והאוויר נגמר לי. אני לא יודעת מאיפה הייתה לי התושייה לקום ברגע ולהתקשר לאמא שלי כדי שתזמין אמבולנס דחוף.
התפרצתי לדלת של השכנים ומסרתי להם את בייגלה
וביקשתי שיהיו איתנו עד שמגיעה עזרה
8 דקות אחרי השיחה כבר היו פה איחוד הצלה וירון החמוד יש לציין, דפק לי מזרק אפיפן לירך.
בייגלה ראתה הכל והלב שלי נכמר. כמויות הבכי על כך שנחשפה לסיטואציה כל כך מבהילה.. אובדן השליטה שלי. אני בוכה עכשיו גם.
נרגעתי, נשמתי. ניידת הגיעה. סליחה? מה אתם עושים פה? אני כבר בסדר. ביי. ללכת. אתם מלחיצים לי את הילדה.
והבית ממשיך להתמלא באנשים
מה אחי עושה פה?
למה יש לי דופק 200?
למה אבא שלי בוכה במטבח?
הפראמדיק החמוד גם הוא יש לציין הסביר לי שחייבים ללכת להיבדק במיון.
כבר ממש כעסתי. אתה עכשיו תביא לי סטרואידים ועוד מעט אתאושש. שום מיון. לכו מהבית.
זו לא הייתה שעתי היפה. בסוף הבנתי שכדאי ללכת, בעיקר כי הרגשתי שוב עקצוצים בגוף.
העפתי את הרוב מהבית, לקחתי את בייגלה, ארגנתי לה תיק לבד כי הרגשתי צורך להתאפס ולהחזיר לי שליטה גם אם מדומה, נפרדתי ממנה לשלום והבטחתי לה שאני חוזרת אליה בלילה.
במיון, כפי שהם צפו, שוב התנפחתי. הפעם בשפתיים. בסוף בסוף, אובחנתי בשיא הפשטות, אנגיואדמה והתקף אורטיקריה.
קיבלתי מזרק אפיפן לחיים, מזל טוב.
ועכשיו הכל ממש בסדר כי סטרואידים
ועוד כמה דברים להרגיע את המערכת
וחזרתי לבייגלה והערתי אותה והסנפתי אותה.
אז איזה כיף שאני פה
נושמת
ויכולה להודות על כל כך הרבה טוב
על סוף טוב וקל!
על שכנות טובה - הבאתי להם זר פרחים וחיבוק הבוקר
על התושייה שלי
על אחי הצעיר ממני, שהוא האיש להיות איתו במיון. חזק ונוסך רוגע, מאפס, מכיל ומנהל סיטואציה.
על הוריי, שכנראה ייקח להם זמן להתאושש ממה שראו וגם על זה ליבי נכמר.
על חברים טובים שליוו מרחוק
יש לי כל כך הרבה טוב בחיים.
תמונה למזכרת