כמות הדמעות ששפכתי ביומיים האחרונים..
בכי של תסכול, אשמה, כאב
בדידות
אני מתקשה להכיל את התגובות של כולם
הכל מרגיש דורסני וקוצני ואיפה החוסן הנפשי שלי הלך? הוא בכלל היה אי פעם?
אני מרגישה שלא רואים אותי
ומי שרואה לא מבין
ובא לי לרקוע ברגליים ולבכות מתסכול.
שוב אני נפגשת עם הקושי בגידול בייגלה לבד
כמה הייתי רוצה שותף לחלוק איתו את הדאגות הרבות. את הקושי הזה שאני פשוט לא מצליחה לפצח לבדי.
מישהו שיבין אותי
ולא ייתן לי עצות ריקות
אני בכלל לא רוצה עצה
אני רוצה שיגידו לי שזה בסדר שקשה לי
שזה באמת מצב מדאיג
בלי להלל אותי על כך שאני לביאה יחידנית ומדהימה
זה לא מרומם את רוחי ואני לא צריכה חיזוקים כאלה.
זה גורם לי להרגיש יותר בודדה ומבודדת.
יחד עם הבכי הרב והלא מזכך בשיט
אני גם פועלת על מנת לקבל עזרה
בישראל, הכל לוקח הרבה זמן
ומה שלא לוקח זמן - עולה הרבה מאד כסף
אני יודעת שאני יכולה לבד
אני יודעת את זה
אבל הייתי מרגישה הרבה יותר טוב אם מישהו היה מחזיק לי את היד תוך כדי.
גם אני בתוכי נפשי עדיין ילדה.
סגור לתגובות
זה יימחק ומיותר להגיב לי על זה גם בהודעה פרטית.
מוזמנים לשלוח לי ממים מצחיקים על הכל. זה כן.