סבא קרא לכולנו
ביקש לברך אותנו ולהיפרד
הגוף שלו מבצע כיבוי מדורג
אבל הנשמה שלו, המיינד שלו, הם צלולים. כמו שהיה כל חייו (יש לזה קשר לאכילה מופרזת של שום לדעתי).
ההורים שלי עשו הכל כדי להאריך את שהותו בבית, אבל הגענו למצב שיש לסעוד אותו גם בלילות. וידעתם שיש קושי להשיג מטפל זר ללינה?! אז שתדעו. וגם, אם אין לך קשרים בביטוח לאומי, אבוד לך להשיג משהו בטווח הכמעט מיידי. אז גם זה, שתדעו. כנ"ל לגבי מוסדות סיעוד. לצערי, יש לנו קשרים טובים מדי עם כאלה 😐
ביום ראשון הקרוב הוא יועבר למוסד סיעודי, תענוג שעולה 20 אלף ש"ח לחודש, למקום שלא תרצו לשהות בו דקה. הוא לא רוצה בזה.
כשהוא כבר ער, הוא בוכה, בוכה הרבה. נפרד, אומר שעצוב לו מאד. אנחנו מחבקים בעדינות, לא לשבור אותו, איש ששקל פעם 90 ועכשיו 50.
הסברתי לבייגלה שלסבא עומד להיגמר הכוח בגוף, ואנחנו עצובים וזה בסדר להיות עצוב כי דואגים לאיש אהוב.
"שימו לו סוללות חדשות" היא הציעה בתמימות מתוקה. צחקנו הרבה.
זכינו לרגעי חסד נפלאים ונדירים
קידוש אחרון עם סבא
שלא הצליח כבר לברך אז עזרנו
ונטילת ידיים
אם סבא יחיה עד ערב החג, החלטנו כולם שנחגוג עם סבא שם, במוסד. חסד אחרון. אני לא רוצה לקחת את בייגלה למקום הזה. כמו שלקחו אותי כשהייתי בגילה.
ואני? מה איתי?
נעה בין חוסר מנוחה לניקיון וסדר אובססיביים
מעשנת אחרי שבייגלה נרדמת לשנת הלילה, עד שכבר לא נותר ממני כלום, מכבה תודעה. מכבה.
עוד מעט יהיה קל יותר לנשום.