המפגשים עם איש הצלילים (הלוחש לאורגזמות) הופכים עם הזמן לעמוקים יותר. אני מרגישה נעים, להתכרבל איתו במיטה, להחזיק אותו קרוב לחזה. אנחנו יכולים לדבר הרבה ויש רצון גם לעשות דברים שאינם מין ושיחות מרפסת. אבל הזמן יקר, ובזמן המועט שיש לנו, אני מאד נהנית לראות אותו ואת הגוף היפה והנערי והחלק והמקועקע שלו עושה דברים לגוף הרך, העגול, הנעים והיפה שלי.
הוא "איש הצלילים" גם משום הצלילים המתוקים והמחרמנים שהוא מפיק בזמן שהוא אוכל ושותה אותי, גם בגלל המוזיקה הנפלאה שהוא יודע להכיר לי ותמיד בזמן הנכון. אנחנו יכולים לדבר בשפת המוזיקה יום שלם. אתם יודעים כמה זה נדיר?
זו ממש ברכה, להכיר מישהו באמצע החיים שמביא איתו שקט, רוגע, נעימות קיצונית, שרואה אותך בלי להצביע, פשוט רואה.
*
נוכחותו של אדון מים רדודים הולכת ויורדת, לא נפגשנו חודש. אני מבינה כמה הפער הזה לא ניתן לגישור, וגם לא צריך. הוא איש יפה ומצחיק אבל הוא כמו רעל עדין לחיים שלי.
*
אני רוצה להילקח, מאד
ואני רוצה זיון שיפרק אותי, כן
ואני צריכה להרגיש אותך ממלא אותי
ומרוקן.
וממלא
ומרוקן.
אני רוצה ללקק ולמצוץ ולהרגיש איך אתה מתמכר עד שבלי לשים לב, אתה שבוי.
אני זקוקה גם לאנרגיה הזו.
להיטרף. להילקח. אבל תמיד תמיד - שתראה אותי.
כמו שאני תמיד תמיד, רואה אותך.