תמיד זה אני מולי

היום התחלתי את הניקוי מסוכר וקמחים וכמו כן אוכל מעובד. 

תשעה שבועות של שכרון חושים. סתם. 

לפני שנתיים זה לא היה קשה 

והפעם זה מרגיש לי קשה, מאד, אך לגמרי אפשרי.

הצורך במתוק יתחלף בלקבל את הדופמין מדברים אחרים

אולי למשל לחזור לכתוב כאן? ולפרסם קצת תמונות? לא יודעת. אולי לחזור לאפליקציות? 

אולי לחדש קשרי עבר (נוט טו סלף זה אף פעם לא רעיון טוב)

ובשולי, קצרים ועדכונים: 

1. לא עסקתי במין כבר חודשים רבים. 

אני מרגישה שאני לא רוצה שייקחו ממני כלום. 

לא נשיקה, לא מגע, לא אנחות הנאה, לא גניחת גמירה, אני לא רוצה לתת שום דבר גם. מרגישה שזה רחוק ממני וגם, מרגישה סקסית ומחוברת למיניות שלי כמו צנצנת חמוצים. אבל! אני מרגישה שזה קצת מתרכך והחשק טיפי חוזר. 

2. בעבודה קורים דברים מעניינים, אפשר לומר שאני זורחת בעשייה, קולי נשמע היטב ויש שינויים נפלאים בדרך. כל כך הרבה דברים משתנים  בשנה וחצי שאני בתפקיד ניהולי. זה מרגיש ממש טוב.

3. בייגלה היא טעם החיים. אני אימא מכורה. גמורה. מאוהבת. אבל יחד עם השמחה האדירה שהקיום שלה מביא לחיי, הדאגות רבות. רבות. אין לי אפילו חשק לפרט. והכל יהיה בסדר, ברור לי. 

4. אני פותחת עוסק זעיר כי אני צריכה לפחות עוד 3 אלפי ש"ח בחודש כדי להצליח להתקיים בעולם, בכבוד. אה נזכרתי שאני צריכה להתקשר לבנק, ביי.