SMS אחד שהוא שלח בלילה החזיר אותו שוב לחיים שלי.
תמיד רציתי סגירת מעגל, והלילה גיליתי שעבדתי על עצמי. במקום לסגור את המעגל, פתחתי אחד נוסף.
נפגשנו הערב, הלב שלי רצה לצאת מהחזה ולדלג אל עבר הרכב, אבל הרגליים... הברכיים רעדו וההליכה מהבית עד לרכב שלו נראה כאילו נמשכה נצח.
אז אמרתי את כל מה שהיה לי לומר. קיללתי, וכעסתי, וכאבתי והייתי גיבורה במילים. ואז הוא ליטף את השיער לרגע ומשך אותי אליו. חזק, מהר, והנה, הלשון שלו מלטפת לי את השפתיים. משיכה, לפיתה, חניקה, נשיכה.
"התגעגעתי" אמרתי לו. חלשה? אנושית. בשביל להישאר חזקה הזכרתי לעצמי לכל אורך אותה שעה, שהוא לא היה שם כשהייתי זקוקה. לא בניתוח שלי, ולא בהחלמה המעצבנת, לא במחלה של אמא, ולא כשרציתי לא לחיות יותר את החיים האלה. הוא לא היה שם. הוא צפה בי מהצד. הוא ראה את הסבל. והוא לא שלח יד מלטפת. ואני לא אסלח על זה.
!
ואז מצצתי לו. .
