לכל אחת יש משהו שנורא קשה לה לעשות. שבשביל לעשות אותו צריך הרבה אומץ, הרבה תעוזה, הרבה ביטחון.
אצלי זה לצלם את הגוף שלי, לצלם חזה חשוף. קשה כל כך, מביך כל כך. לא אוהבת את מה שאני רואה.שונאת אפילו. ברוב מוחלט של התמונות שאני שולחת אלייך, מניחה את היד על החזה. מנסה להסתיר. למרות שראית, נגעת, מצצת.
אתה יודע מה קשה לי, מה קל לי, מה אני יכולה לעשות ומה לא...
אני מתחילה יום שגרתי בעבודה...מקבלת ממך הודעה.
"מה לבשת היום?" אתה אף פעם לא שואל הרגיש לי קצת מוזר.
"שמלה פרחונית"
"יופי! תרשמי על החזה הזונה של xxxx. כנסי לשירותים ותצלמי לי..."
קטן עליי... ניגשת לעבודה, מרוגשת מהעניין. שולחת כמובן תמונה עם חזיה.
"תחזרי לעבוד. אבל את לא מוחקת את הכיתוב"
מסדרת את השמלה, את המחשוף ככה שלא יראו. שמה לב שאסור לי להתכופף כי אז הכיתוב מבצבץ. נשארת ערנית. רק חסר לי שמישהו ישים לב.
ממשיכה לעבוד. לאחר כמה שעות הודעה נוספת.
"תמצאי מקום מבודד. אני רוצה תמונה"
אלוהים איפה אני אמצא כאן מקום מבודד??? יש אור יום???? הראש עובד. חושב. מה? מי? מו?
"אני לא מכירה מקום כזה"
"אז בעמדה שלך"
"מאמי באים אנשים כל רגע, נכנסים..."
"אני בטוח שתמצאי פיתרון"
אני יושבת בעמדה, מורידה מעט את המחשוף עם הידיים כך שרואים את הכיתוב מצלמת תמונה מהירה ושולחת לך.
"לא זונה, זה לא מה שהתכוונתי. אני רוצה חזה חשוף"
לא יודעת איך לצאת מזהההה.
ניגשת לעמדה סמוכה מבודדת יותר. אלוהים כמה שאני מפחדת שמישהו יראה או יכנס.
נדבקת לפינה מרימה מהר את השמלה. מצלמת תמונה מהירה נוספת אבל עם החזיה עליי. אני מרגישה שאני לא מסוגלת ליותר מזה.
שולחת אותה לך...
"זה לא מה שרציתי אבל אני אוותר לך הפעם".
מבינה שלא הצלחתי. אבל אני מבקשת ממך הזדמנות נוספת, רוצה להצליח. רוצה לשבור את המחסום הזה אצלי.
כבר יש לי רעיון בראש. אני יעשה את התמונה ברכב. מבקשת ממך שתהיה זמין עוד 20 דקות. מרגישה שאני לא מסוגלת לבדי. זקוקה לך קרוב אליי. איתי. תומך.
נוסעת עם הרכב למקום די מבודד, חלק אחורי של אתר בניה. כל הדרך לשם מנסה לשחזר מה אני יעשה, איך אני יעשה....
הלב פועם. חזק. הגוף אפילו רועד.
מחנה את הרכב. מסתכלת סביב.
אור יום, מרגישה שכולם רואים, כולם יודעים.
אבל אין אף אחד. עובר רכב מידי פעם.
"מאמי אני מתרגשת ומפוחדת"
"את מסוגלת, את קמיקזה אמרת לא?"
"כן! אתה יודע שאני יעשה בשבילך הכל"
מניחה את הנייד, מושכת את הכיסא לאחור. אלוהים מה שעובר לי בגוף. פחד, חרדה, ריגוש...
מסתכלת סביב, מרימה את השמלה נשארת עם חזיה.
פאקקק לא מצליחה להוריד אותה. מסתכלת שוב מסביב, מוודא שאין איש מסביב ומורידה אותה.
שולחת לך תמונה. החזה מוסתר עם השמלה עליי.
"מאמי זה מקובל עלייך נכון? אני לא מסוגלת ליותר"
"אני לא רואה פטמה מבצבצת"
אוחחח. כבר נהיההה לי חם.
אבל אני מרגישה שאני מסוגלת .סופרת לעצמי בראש... אחד...שתיים...שלוש... אני פאקינג ערומה ברכב. הכל חשוף. הכלללל חשוף. מצלמת שוב במהירות. הצלחתי!!
שולחת לך ומחכה לאישור שזה בסדר.
מקבלת את אישורך ומתלבשת מהר. הכי מהר שהתלבשתי בחיי...
הרעד בגוף לא מרפה. מין אדרנלין לא מוסבר.
לא מבינה למה זה כל כך קשה לי. אבל הצלחתי.
ואתה גאה בי על זה....
❤️❤️❤️
