בצימר הקבוע שלנו יש כמה עצי הדר. עץ קלמטינות, עץ תפוזים ועץ אשכוליות.
הבגדים כבר מזמן ירדו ממני, אני בוערת בתוכי. מחכה למוצא פיך.
הרי למה באתי? לשרת אותך. לשעשע אותך.
כלבת שעשועים אני...
- " תצאי לבחוץ ותביאי לי אשכולית. אבל תשימי את הג'קט"
- "אתה בטוח?" אני מתפלאת. לא מבינה למה קיבלתי הקלה.
- " יש מצלמה"
אתה שומר עליי. שנינו נשואים. אני אוהבת את זה. אוהבת שאתה לא מאבד את האחריות שלך כלפיי. איתך אני בקלות מאבדת את הראש.
שמה עליי את הג'קט. הריגוש עולה בי. מין אדרנלין כזה שמתחיל לחמם את הגוף מהרגליים ועולה למעלה. אני מוציאה את הראש. מציצה. בכל זאת חצי ערומה. טוסיק בחוץ. ציץ מבצבץ. השטח נקי. יוצאת יחפה מהדלת.
מתחילה לדלג לי לכיוון העץ.
מרגישה כמו חיה במצוד. חדה,מהירה.
לא חושבת על כלום. רק על המשימה.
רואה אשכוליות שנפלו לרצפה.
לא לוקחת אותם. רוצה להתאמץ. רוצה שתתגאה.
עומדת מול העץ, בוחנת. מחפשת את ההכי מאתגרת.
אני רוצה את זו ההכי גבוה שאני רואה. זו שהכי קשה להגיע אליה. עומדת על קצות האצבעות. נמתחת כמו איזה בלרינה. מושכת ענף. העלים והענפים שורטים אותי. קוטפת אותה.
הצלחתי. מחייכת לעצמי ואני כבר חסרת סבלנות לראות את תגובתך.
מסתובבת בשביל לראות את החיוך הממזרי הזה שלך.
אתה לא שם. אתהההה לא שם.
מרגישה מטופשת. הרי זה היה עבורך.
שמה ריצה מהירה, נכנסת לצימר.
אתה יושב על המיטה. ממתין.
הגוף שלי עוד מתרגש ומלא באדרנלין אך גם קצת מאוכזב.
אני יורדת על ברכיי תופסת את האשכולית בשיניים. טעם כזה חמוץ לא הרגשתי מעולם.
אני הולכת על ארבע ומגישה לך את האשכולית לידיים. הטעם החמוץ נשאר בפה.
ואז בהתרגשות אני אומרת
" אני הצלחתי, הבאתי לך את זו ההכי גבוה. התאמצתי. לא הרמתי מאלו שהיו ברצפה.
אבל אתה לא ראית. אתה לא הסתכלת"
אתה מסתכל עליי. באותו הרגע אני לא בטוחה שאתה מבין מה זה עבורי לעשות דברים כאלו. לא בטוחה שאתה מבין עד כמה חשוב לי שתהיה גאה בי על כך.
אתה מלטף לי את הפנים.
"אני סומך עלייך שהיית כלבה טובה"
אוחחחח שאתה מרושע.