השלושה ימים הללו גרמו לי לחשוב הרבה...
זה החזיר אותי אחורה קצת לימי הסגר שהיו שבהם התנתקת ממני כמעט לגמרי...
העולם הזה מגיע לך בגלים אמרת.
אבל אני לא גל, אני בן אדם עם רגשות. מרגישה שהשלושה ימים האלה היו עוד גל, האומנם קצר, אבל עדיין גל.
היית בחופשה משפחתית ואני מקבלת את זה שהיה עמוס, מקבלת את זה שלא היה לך רגע מנוחה ובכל זאת אי אפשר היה למצוא דקה להכנס לשירותים להראות סימן חיים?
להעלם לי ככה? זה גדול עליי...
וגם אני לא חושבת שזה מגיע לי, הרי בתכלס גם בסגרים הקודמים וגם בשלושה ימים האלו לא חשבת עליי בכלל. פשוט המחשבות עליי הונחו בצד...
ככה זה מרגיש ולדעתי אני גם צודקת. הרי זה גל שבא והולך....
ולי? לי מגיע יותר
מגיע לי שיחשבו עליי גם כשזה לא נוח ולא מתאים.
מגיע לי להרגיש שאוהבים אותי ורוצים בי.
ואתה, לא יכול לתת לי את לצערי.
כשאתה במצבי קיצון...אני לא שם במחשבות שלך וזה בסדר אני יודעת ותמיד ידעתי איפה אני נמצאת.
ואנחנו עכשיו לקראת סגר נוסף...ואני יודעת שזה מה שיהיה. אתה תנתנק ממני שוב.
אבל הלב שלי לא עומד בזה...זה פוגע בי, מאוד.
לא רוצה להיות במקום הזה שוב. לא רוצה לחכות לטיפת יחס. לא רוצה להתחיל לחשוב אם אתה חושב עליי בכלל ומה אני בכלל בשבילך...
לא מגיע לי להיות במקום הזה....
וקשה לי לשחרר אותך, אותנו...הלב שלי נקרע.
אני יודעת שאתה גם לא תילחם ולא תבטיח לי הבטחות שלא תוכל לקיים.
ובכל גל שעברת, אני חיכיתי לך, רציתי אותך (עדיין, מאוד), נלחמתי במחשבות, נלחמתי בכאב...
אבל שוב...זה לא מגיע לי...
מבחינתי הפגישה הבאה אם תחליט שתתקיים, תתקיים. אבל זו תהיה פגישת פרידה...
אם כל הכאב, אני מרגישה שאני צריכה לשחרר אותך.
