נוווו מה אני יעשה זה ארוך מידי אז יש שני חלקים.
ולפני הקריאה והשפיטה של חלקכם.
אני אישה חזקה ועוצמתית. אהי יודעת מה אני רוצה. אני לא מתנצלת על הלב הגדול שלי, לא מתנצלת שאני חסרת אגו, לא מתנצלת על זה שאני נלחמת על מה שחשוב לי.
והכי חשוב לא מתנצלת להיות הזונה שלו, השפוטה שלו, הכלבה שלו, הכלי שלו...שוב ושוב ושוב.
אז...תהנו...
שבוע מרוחק עבר עלינו, שבוע קשה עבר עליי.
שבוע של פרידה, שבוע של הבנה שאולי הקשר הזה עוצמתי מידי עבורי, שהקשר הזה כובל אותך...
שבוע בו השיחות ביננו קיצוניות עבורי מקצה אחד לשני...פעם אני סלחנית, פעם כעוסה, פעם מתחננת, פעם פגועה...
שבוע בו אתה מרוחק ממני שנות אור.
בהחלטה מחושבת אני מבקשת ממך מפגש פרידה, ראיתי שזה דבר שהוא די נפוץ בעולם בשליטה.
אתה נוטה להסכים ומיד שואל "זה במטרה לחזור?"
אני משקרת "לא, אני שלמה עם הפרידה רק רוצה לסיים עם טעם טוב"
אתה מתרכך ומתחיל להשתמש במילים שבהם אני מרגישה הכי קרובה אלייך... "זונה שלי..."
מהר מאוד אני משתפת אותך שבעצם אני מתכננת לך אמבוש. שמטרת הפגישה עבורי היא להחזיר אותך אליי...
אתה לא כועס או נמנע...מחליט שאתה זורם עם הבקשה שלי אבל לא מתחייב...ונשאר מרוחק.
איך מתכוננים לפגישה כזו? איך מתמסרים בידיעה שאתה לא רוצה בי עוד...שוויתרת...? בידיעה שזו הפעם האחרונה?
התחושות, המחשבות, הזכרונות. הראש והלב מוצפים.
מרגישה מושפלת, שמחה, עצובה, פגועה, כועסת, מלאת תקווה, רגישה, עוצמתית, מאוכזבת אבל בעיקר מרגישה אוהבת.
מבקשת לא להיפגש ברכב שלך כמו תמיד.
"תחכי לי על ארבע" אתה אומר
"להכנס לצימר?" אני שואלת
"לא, בכניסה" אתה עונה ואני מופתעת הרי ביומיים האלו שלפני הפגישה היה נראה שנמנעת לדרוש ממני משהו.
מרוחק...כבר אמרתי.
נכנסת לצימר מניחה את התיק ומיד ניגשת לקצה הדק של המרפסת של הצימר ומחכה לך על ארבע.
שומעת את הרכב...את צעדייך. מבטי מושפל.
עוצרת את עצמי מלבכות.
אתה מלטף את ראשי וזורק לי עצם לחצר הצימר ומצווה עליי להביא אותה.
מיד ניגשת למשימה. מרימה את העצם בפי ומניחה אותה בכף ידייך ומלקקת את אצבעותייך.
אתה נכנס לצימר ואני אחרייך כמו כלבה. מנסה לגשת לכפות רגלייך אך אתה מונע ממני.
אתה סוטר לי ואז חולץ מחולצתי את החזה שלי...טועם ונושך את הפטמות שלי.
אני משתנקת מכאב ומהנאה.
אתה מסכים לי לחלוץ לך נעליים אבל לא נותן לי ללקק אותם כל כך מהר.
אתה מצמיד אותי לקיר וכפות רגלייך נשענות על החזה שלי. מועכות אותן. מכאיבות לי.
אתה סותר לי איתן...ואז מרשה לי לשרת אותך וללקק אותן.
אני בהכנעה מלאה עושה את מה שנדרש ממני.
בכל הזמן הזה...אתה לא חוסך בהצלפות ובמילות השפלה.
זונה מלוכלכת
זונה מטונפת שמתחננת לקבל את הזין הזה
זונה שעושה שלוש שעות נסיעה בשביל הזין הזה
זונה מסריחה שלא שווה שיזיינו אותה בכלל
אני מתרטבת מההשפלות האלה. אך הפעם עם כל החרמנות שבי לראשונה המילים פוגעות בי.
מקטינות אותי. כי אני באמת התחננתי לקבל אותך בחזרה.
אני באמת זונה עלובה שוויתרה על כל הכבוד העצמי שלה בשביל להיות ברגע הזה איתך.
אתה עוצר, מקרב אותי לזין שלך. חושף אותו בפני ונטתן לי ללקק לך את הביצים. אני מרגישה שאני קצת נרגעת...המילים שיוצאות ממך באותם רגעים הן מילים רכות. אתה נהנה מהתחושה של הפה שלי על הזין שלך...
אתה מבקש שאסתכל עלייך. אני לא מסוגלת. מפחדת שפרץ התחושות שלי יצא בבכי...
אתה לא מתעקש שאסתכל.
מפנה את פניי אלייך אך לא מישירה מבט.
יריקה.
פותחת את הפה לקבל אחת נוספת שלא מאחרת להגיע.
ועכשיו למשחק האהוב עליי.
לחפש את העצם כשעיני קשורות.
אתה זורק.
אני מחפשת.
אתה מצליף.
אני מוצאת.
מניחה בידייך.
מלקקת.
מקבלת ליטוף.
וכך שוב ושוב...
"עכשיו תחפשי את העצם האמיתית..." אתה אומר.
אני כבר יודעת שהעצם היא הזין שלך.
אתה שורק.
אני מחפשת.
מחפשת.
מגששת עם ידי.
לא מוצאת.
בכל פינה.
מרגישה שאתה קרוב.
אבל לא מוצאת.
לבסוף מוצאת אותך בתוך הג'קוזי.
מוצאת את הזין שאני כל כך אוהבת.
מוצצת.
מתענגת.
מענגת.
מצאתי את המרגוע לנפשי.
מרגישה שלווה שהוא בפי.
חוזרים לעמידת מוצא...
שוב מילות ההשפלה הקשות לי.
שוב ההצלפות הכואבות.
אתה מחדיר אליי את קצות אצבעות רגלייך.
הרי זה מה שמגיעה לזונה שאני.
כף רגל בכוס.
זה מה שמגיע לי.
אני מתענגת מהשאריות שאתה נותן לי.
"תעלי למיטה" אתה אומר ונותן לי הצלפה חזקה.
אני לא מסוגלת לעמוד. אני לא רוצה שתשים לב ובשקט בשקט ממררת בבכי על הרצפה הקרה.
כאובה בגוף וכאובה בנפש.
"את יודעת מה? תחכי" אתה אומר.
אתה מביא קערת אוכל של כלבים ושואל אותי "מה ניתן לכלבה לשתות?"
"מה שתיתן לי אני אשתה" אני עונה.
אבל שום דבר לא הכין אותי למה שאצטרך ללקק מהקערה.....
