זה רגע שהכי קשה לי לכתוב עליו...
יום ההולדת שלך נופל השנה על חג חנוכה, החלטנו להיפגש לפני על מנת שאוכל לחגוג לך אותו.
לפגישה הזו אני מגיעהבהחלטה לסיים את הקשר שלנו.
התלבטתי רבות, נלחמתי בשדים שלי. הפעם החלטתי לאהוב את עצמי יותר מאותך.
הרי מגיע לי יותר, מגיע להרגיש הכי אהובה והכי רצויה.
ואתה? אתה כבוי...אתה מתעורר רק כשאנחנו נפגשים.
ואני? אני נושמת וחיה ומפגישה לפגישה.
אתה שולח לי מיקום בוויז ומצווה עליי לכתוב זונה על שמשת הרכב ולתלות על האנטנה את החזייה שלי.
אין כאן מקום לסרב...
אתה מחנה את רכבך לצידי, אני עומדת עם שמלה אדומה שרשכתי עבור החגיגה עם הבלונים, העוגה והמתנה.
אתה בוחן את הרכב שלי ומוודא שהמשימה בוצעה לשביעות רצונך...
נכנסים לרכב...שקט...אני שקטה מתמיד.
בדרך כלל אני פשוט מרעיפה עלייך את אהבתי אך הפעם חוסר הביטחון שבי משתלט...
מגיעים לפינה ביער, הפינה בה חגגנו לפני שנה את יום הולדתך.
שמיכה נפרסת. קולר מונח על צווארי. חזה נשלף משמלתי.
עצם נזרקת. לשיחים. רצה להביא. מניחה אותה בכף ידיך.
העצם נזרקת בשנית, אך הפעם היא נזרקת לתוואי הדרך לא במקום חשאי.
מחסה את החזה החשוף שלי ורצה במהירות אליה.
אוספת אותה בפי ומגישה לך אותה.
אתה לא מרוצה. לא מרוצה שלא אספתי את העצם כשאינני חשופה.
סטירה.
העצם נזרקת אך הפעם מעבר לכביש.
אני בחשש גדול ובבושה רצה ומביאה אותה.
כמו חיילת תחת אש.
החזה שלי מקפץ מהריצה.
מתלחלחת מהמחשבה של איך אני נראית והפחד...הפחד שמישהו יראה.
אבל אז אני רואה את מבטך וזה נותן בי כוחות.
כוחות להתגבר על הבושה.
העצם בפי, מוגשת אלייך.
אני מקבלת טעימה מהזין שלך שעומד לחלוטין.
מוצצת לך בצידי הדרך. בהרגשה שכל רגע מישהו יכול לצוץ.
העצם נזרקת לשם בפעם האחרונה...
אך הפעם אני עושה זאת ללא חשש. יודעת מה הפרס שיגיע לי לאחר מכן...הזין שלך...
מוצצת לך, אתה עוזר לי לעמוד מסובב אותי נותן סטירה לישבן שלי.
"תישעני על הרכב זונה" אתה מצווה.
הכל קורה כל כך מהר, אתה בתוכי. אני מתמסרת לתחושה.
לא עוברת דקה ואתה כבר גומר.
מעניק לי את הזרע שלך כל כך מהר.
אני אומרת "תודה" ואתה מתנתק משאיר אותי שרועה על הרכב, נוטפת זרע, חרמנית...
ממשיכים את הערב על השמיכה, ערב מרגש...
מילים יפות...אווירה רומנטית.
ממשיכים להזדיין, ממשיכים להתרגש...
מורחת את הזין שלך בקרם של העוגה שהכנתי... מלקקת אותו בעונג.
בראש עוברת לי המחשבה שהזיו שלך ממש לא צריך תוספות.
ובכל הטוב הזה אני פשוט לא יודעת איך אני אוזרת אומץ לסיים את זה.
הערב נגמר...ניגשים לרכב...
אני עומדת מולך ואומרת "אני חושבת שזה הרגע שאני צריכה לשחרר אותך"
אתה עוטף אותי בחיבוק ענקי...חיבוק שאני כל כך זקוקה לו. הבכי נשפך ממני, הנשמה שלי זועקת. המילים יוצאות. מסבירה לך מה עובר עליי.
"איך אני יכול לוותר עלייך?" אתה אומר לי. אבל שנינו מבינים שאין ברירה.
אתה לא שם. אתה צריך הפוגה. אין לך את היכולת לתת לי את מה שנפשי כל כך זקוקה לו.
שנינו קרועים, בוכים מחובקים.
לא רוצים להרפות.
עומדים שם בחושך ולא מצליחים להתנתק.
הכאב גדול עבור שנינו.
עמדנו ככה איזה חצי שעה אני חושבת.
אני בוכה את נשמתי ואתה עוטף.
החיבוק הזה, הוא כל מה שהייתי צריכה.
צריכה בשביל להבין כמה אני יקרה לך. צריכה בשביל להתמודד עם ההחלטה הקשה שלי.
לא יכולה לתאר עוד במילים כמה הרגע הזה היה עצום.
רגע שמשקף את כל הטוב שהיה לנו, החברות, השליטה, ההתמסרות...
ולך אדוני, אהובי....
תודה לך על הכל...על הטוב ועל הרע.
פתחת אותי, לימדת אותי לאהוב את עצמי ולימדת אותי עוד כל כך הרבה על עצמי.
על היכולת שלי להעניק, להתמסר...
תודה שבחרת בי מכולן להיות שלך.
תודה על שנתיים של מרגשות.
תודה על הזכות לאהוב אותך.
תודה על הכל❤️
הלב שלי תמיד יהיה שייך לך אהובי
ולי?
לי נותר כרגע להבין איך אני מצליחה להתגבר עלייך💔
