רעש לבן

1.
העירום הוא יחסי, כך מסתבר. תחושת האי-נוחות שמלווה את הסרת הבגדים זהה לתחושת האי-נוחות של ההישארות בהם לאחר שמסביב כולם הסירו. הסקרנות הופכת לאירוטיקה צרופה, האירוטיקה הופכת עם הזמן לתחושה מתמשכת של רחיפה. לשבת ולשוחח עם עירומה, ועוד אחת, ועוד אחת - שיחות של מה בכך, שיחות שהיית עורך גם בחצי האחר של היממה, באיזה בית-קפה בצד הדרך. לשבת ולשוחח כך בחושך, לא גורם לך לרצות סקס. גורם לך פשוט לרצות לחבק. אבל איך אפשר לחבק מישהי עירומה כשאתה לבוש?

2.
העירומה יושבת לידי, עירומה. אני יושב לידה לא מאוד לבוש, אבל הרבה יותר ממנה. היא שואלת מדוע אני לא עירום, ואני אומר שלא התבקשתי, כנראה בגלל הצלקת הגדולה. היא מבקשת לראות.
אחר כך היא תגיד לי שגם להראות לה באופן פרטי היה לי קשה. אני אגיד לה שאני לא רגיל להיות עירום, כמוה. הצלקת, את יודעת...

3.
יש חוויות של פעם בחיים. ולא כמליצה, או ניב של דיבור. חוויות שראוי שיוקפאו בחד-פעמיות שלהן בזיכרון. ההשלמה עם אותה חד-פעמיות, היא זו שמעניקה לחוויה כזאת את ערכה האמיתי, העצום. בלי ההשלמה הזאת גם החוויה הזו עצמה לא תוכל להיות מושלמת.

4.
תירוצים הם ליטופים. הם נועדו כדי לספר סיפור נעים יותר. כדי לא לפגוע, חלילה. אבל כשמהותם התירוצית מתגלה, הם פוגעים יותר מהאמת הפשוטה שהם ניסו להסתיר.

5.
בחמש אחרי הצהריים הכבישים עמוסים, הדרך אורכת זמן רב. ודווקא אז אתה ממהר להגיע. בחמש לפנות בוקר הכבישים שוממים, הדרך נגמעת ונבלעת בחופש רחב. ואתה עוד מעכל את הגודש, ולא רוצה בכלל למהר.