רעש לבן

הכל צפוי מראש, והכל ידוע רק בדיעבד.

שנינו יושבים על הבר מול השקיעה. היא שותה קפה הפוך, אני מזמין עוד בירה.
הבושם שלה מלטף את האוויר כמו שרק אני יודע להרגיש אותו. הידיים שלה חובקות את כוס הקפה ומלטפות זו את זו, באותה ערגה ידועה שכאילו אבדה, אבל לעולם מסרבת לנטוש את המבט שלה.

הכל צפוי מראש, והכל ידוע רק בדיעבד.

הרוח מואילה מדי פעם להבריש את שכבת הזיעה הבלתי נראית. השמש שוקעת לאט לאט במסלולה הקבוע כמו בכל יום.

הכל צפוי מראש, והכל ידוע רק בדיעבד.

החיוכים כבר נעלמו באופק של שקיעות כל האתמולים. אין צורך במילים עוד. הסיפור סופר כבר בעור המשתזף, וכל מילה תגרע ממנו.

רגע אחרי השקיעה אני מבקש את החשבון. המלצרית מחייכת. החשבון שלנו שודך יחדיו, למרות שאנחנו בכלל לא מכירים.
באנו כל אחד עם עולמו הוא, כל אחד בנפרד, ורק במקרה היא ישבה לידי.

אני משלם בחיוך גם על הקפה שלה. היתה שקיעה יפה, היא אומרת.

אכן, הכל צפוי מראש, והכל ידוע רק בדיעבד.