רעש לבן

באמצע שיחת טלפון לחברת הביטוח, המחשב מתעורר, מותח את איבריו, ומכריז בעליצות: טה-טה-טה-טם!
יש לך הודעה חדשה בכלוב.
אם נציגת המכירות מכירה את המנגינה, היא מחייכת עכשיו.

ואז אני רואה אותה, בחנות ספרים. מתכופפת למדף של הספרים שדורשים התכופפות. החולצה הפשוטה שלה עולה קצת, והגב התחתון שלה חושף צלקת אדומה. אני מחפש בצלקת צורה מוכרת של אות אנגלית, בוחן במבטי עד כמה הדוק התכשיט השחור על הצוואר הלבן והענוג שלה.

אחר כך היא וחברתה רוצות לחצות את הכביש. יש להן זכות קדימה, אבל כמו שאמר תשדיר השירות פעם - "זכות קדימה מקבלים, לא לוקחים", אז הן ממתינות בזהירות.
נהג המשאית פונה ימינה מהר, החלטי, לפני שההססנות תתורגם אצלן חלילה לנתינה - חוצה את דרכן לפני שיחצו את דרכו.
הרכב שאחרי המשאית עוצר. שתי הנשים חוצות, מביטות בו בזעם ופולטות מולו את כעסן.

בערב היא תחזור הביתה, תתרווח במזגן ותנשום. היא תספר לגבר של חייה כמה הגברים הם מכעיסים, כמה הם חסרי התחשבות. היא תביט בגבר שלה והכעס יעלה בה שוב. והגבר שלה רק יקשיב בהבנה, יקשיב וילטף.