רעש לבן

כל הקיץ הוא חיכה. הקמטים על פניו עמקו ויבשו, עיניו נעצמו בציפיה למים החיים שילטפו ויחליקו אותם. ואז הגיע החורף, אך היורה בושש לבוא. הוא זעק לשמיים בתחנונים, פרש ידיו מול כל ענן, מזמין אותו לעטוף את גופו הרועד.
וכשפרצו סוף סוף הטיפות מן המרום, וגם כשהפכו לקילוחי מים טהורים ונקיים - הם נפלו לידו, חמקו ממנו, והרטיבו רק את כל מה שלא היה הוא.