רעש לבן

המבוגרת הזאת המגוחכת, והילדה ההיא שמאחרת את כולם. אלו השתיים.

אלו השתיים שהולכות איתה תמיד. היא מקפידה להחביא אותן היטב בבגדים שקנתה, בארשת פנים שפיתחה, בתנועות הגוף שהיא מחשבת. אבל הן, השתיים, יוצאות תמיד ממחבואן. והן יוצאות דווקא אז, כשהיא לבושה היטב בבגדים האלה ובמבט הזה, כשהיא נעה כבר כמו שלמדה, כשהיא נמצאת באותם רגעים הכי חשופים שלה.

אלו השתיים. הילדה שתמיד מנסה, והמבוגרת שכבר לא יודעת איך.

והיא ביניהן, מנסה להתחבא בין ההמון, מנסה להעתיק ולהתאים את עצמה, לזכות בעוד רגע. מנסה ללבוש את הבגדים האלה, את הפנים האלה, את הגוף הזה שאפשר לראות רק כשלא מסתכלים. ומסביב כולן נראות כמו שהיא היתה רוצה להיראות. וכולן מביטות בה בחזרה, ובלי שהתכוונו לכך, הן גורמות גם לה להביט בעצמה, ולראות שוב את השתיים. את המבוגרת שכבר מאוחר לה לנסות, ואת הילדה שאף פעם לא הצליחה.