רעש לבן

לעתים רחוקות אפשר לראות על פניו של אדם את מה שהוא רוצה לומר. בדרך כלל רואים בעיקר את מה שהוא לא רוצה לומר. אני כותב לך עכשיו רק מתוך מה שאני מנחש. יכול להיות שהכל שגוי, שאני מדבר שטויות. אבל אני יודע רק להסתכל עליך, וזה מה שאני רואה.

"מה אדם צריך?" אמרת לי, "זכרון אחד של אהבה, פנטזיה אחת שלא תתממש לעולם, ואלוהים אחד גדול שישמור שלא יתערבבו". ואני האמנתי לך. אתה רואה? משפטים יפים קונים גם אותי, רק חבל שאני לא תמיד זוכר אותם.

תסתכל איך כולם מקנאים בך. כולם מסתכלים עליך ורואים את מה שעשית עבור עצמך, ואת מה שהיו רוצים לעצמם. אבל לעיניים יש פגם מובנה. הן רואות רק את מה שבחוץ, ורק את מה ששופכים עליו אור. את השאר משלים הראש, ואז, בזמן שכולם מסתכלים עליך ככה אתה רואה דווקא את מה שחסר. מין פסימיות מרגיזה כזאת שלך. כי אתה יודע שבזמן שאתה דואג להם ורוצה שהם יהיו מאושרים, ואתה באמת רוצה את זה עד דמעות - באותו זמן הם יכולים כבר להיות מאושרים. הם מסתפקים במועט, אם אפשר לקרוא לזה מועט. טוב להם ככה, והאושר שאתה רוצה עבורם הוא אותו הדבר שאותו הם שמחים שיש לך, אבל הם לא צריכים אותו בשבילם. אז האם זה הם ששמחים עבורך ומקנאים בך, או שזאת הקנאה שאתה רק חושב שיש להם, כחלק מההישרדות שלך? כי אם זה המצב, זה לא עובד. אתה לא באמת שורד. אתה לא באמת יכול להיות מאושר מהקנאה שלהם, כי אתה יוצר אותה ובאותו זמן גם לא מאמין שהיא קיימת. כי גם כששמחים בשבילך אתה לא יכול להיות שמח בשבילם. כשמישהו שמח בשבילך אתה עצוב בשבילו.

תראה איך כשהכביש ריק אתה יכול בתוך דקות להגיע ממקום אחד למקום כל כך שונה, וממש לעבור למציאות שונה. והדרך לא מעניינת, היא רק המעבר. היית מקצר אותה עוד יותר אם היית יכול. אבל מה שדופק אותך היא הידיעה שבזמן שאתה במקום השני, הראשון עוד ממשיך להתקיים. פעם שאלת אותי איך אני מסתדר עם פרידות. שאלת בעצם בשביל לענות בעצמך, לספר לי עליך. אמרת שכל רגע הוא טוב לפרידה, וכל רגע הוא גם הכי לא מתאים. אז מה יצא מכל זה? טעם של הנשיקה שלה מהולה בדמעות? זיעה שמתייבשת ביניכם? מחשבות על האינסוף הרב-מימדי?

הזכרונות שלך הן תמונות קפואות. אפילו לא תמונות נעות או מילים. אוסף של תמונות קפואות שמסודרות כמו בתמונת מחזור של איזה בית-ספר. ואז, כשאתה נתקל בדבר האמיתי אתה כבר לא יודע איך לברוח. התמונות מחכות לך בכל מקום, ולא יעזור שתגיד לעצמך שאתה חי, אם אתה תמיד מסתכל על עצמך רק מהצד.

אבל עזוב, אל תתיחס לזה. קח את זה בפשטות. סתם אוסף של מילים שהתחברו זו לזו במקרה. הכל מקרי בעולם, גם אתה אמרת. בכל צעד שאתה עושה אתה מוותר על הצעד שאתה לא עושה, ושאף פעם לא תדע לאן היה מוביל אותך. אתה הרי יודע רק לאן הגעת. כל השאר פרוץ לרוחות הדמיון.