רעש לבן

משחקים במי-מינור

פעם אחת היא היתה, ופעם אחת היא הלכה.
מתחת לכל השכבות שלה היא מסתתרת, אבל כל אדם הוא סך השכבות שלו. לקלף עוד אחת ועוד אחת, להגיע פנימה, ללב, ולגלות שכל מה שקילפת בדרך אינו אלא הדבר עצמו אותו רצית לגלות בסוף.
מרחפת בין כל הצלילים האלה, היא מעזה לנסות משהו חדש. להוסיף עוד צליל שלא הכירה קודם, ולהקשיב לו. לנקות אותו ולהקשיב לצליל המקורי שהיה שם קודם. ועכשיו הוא נשמע שונה, כי הכל יחסי, והכל נבנה בשכבות.

Manual Override

פעמיים ביום השעון משמיע נקישה. מחוג השעות מתאחד עם מחוג המעורר, אבל שום צליל לא יוצא. מישהו ביטל את העניין עם הכפתור הקטן מאחור, ובכל זאת, צליל הנקישה נשאר כדי להזכיר שיש גם אפשרות כזאת.
עכשיו היא ישנה, ואני במקום אחר. האורות מסביב עוקבים אחריה כמו קווים של ציור, מסתלסלים הלאה כמו עשן. השעון משמיע נקישה ואף אחד לא שומע אותה.

"רא את המום / הוא ינחל את רגליך / רא את הזמן / הוא ינחל נשמותיך / רא את הקור / הוא ינחל את דמך / אחרי המבול / אחרי המבול"

לרגע אחד לא היתה מאושרת ממנה. לאותו רגע בו לא נזהרה ונכנעה לתאוות הרוח, וגופה ענה לה בהד גדול. לאותו רגע בו עצמה את עיניה וראתה את מה שחי שם בחושך.
המסתורין מקיף עצמו במילים שאינן מעידות על הסערה שהביאה אותן לכאן. המילים מקיפות את עצמן ברגעים של בטחון שלפעמים יכול להניח את הדעת, אילו רק היתה לו דעת.


והתסכול הזה, התסכול הקטן שלא מבין מדוע, שרוגש כהררי מילים, שמתנקז לצעקה - הוא לא יכול להשכח.


שבוע טוב.