רעש לבן

עכשיו היא רגועה.
היא ניסתה הכל, כבר מגיל צעיר. עוד כשהחברות שלה לא ידעו מה הן רוצות, היא ידעה. הן לא הבינו אותה, והיא הלכה עם הלב שלה למקומות שבהם הוא יכול לפעום ככה שהיא תשמע אותו עם כל הרעש מסביב. הגיעה לתחתית, הגיעה לאן שלא תאמין שתגיע. עשתה דברים שאף אחד לא עשה. וכשהגיעה לשם הרגישה שהיא מרחפת במציאות אחרת.
אחר כך החיים המשיכו לה. היא כבר ניסתה הכל וגילתה שכולם מסביב לא ניסו כמוה. אף אחד לא היה בתחתית כמוה, ואף אחד לא יודע איך להגיע לשם. היא רצתה לצעוק להם, להגיד להם שהם רק משחקים, לא כמוה. והיא רצתה לנסות שוב, אבל לא הצליחה למצוא מישהו שיבין אותה.
ואז הכל נראה לה מרוחק. איך היא הגיעה לשם, מה היא עשתה. אף אחד לא יודע כמה היא היתה בתחתית. כמה היא היתה בקצה. ופתאום גם לה זה נראה קולני מדי. היא שמחה שעשתה את זה, אבל היא עברה למקום אחר. עכשיו היא מחפשת את הרוגע.
היא למדה להכיר את הרע, רק כדי שתוכל להבחין בטוב כשתפגוש אותו. ובינתיים היא הולכת לישון לבד, נושמת נשימות שקטות, לא שוכחת כלום, אבל לא מתגעגעת.

עכשיו היא רגועה.
המחשבות מאטות מהמירוץ היומי. היא יוצאת מהמקלחת החמה, גופה עדיין מדיף אדים חמים. היא לובשת את הטרנינג הרך שלה, מתחממת קצת, והולכת לישון לבד. נושמת עמוק, ורק רוצה מישהו שינשום יחד איתה. מישהו שסוף סוף יבין אותה.