קללת האושר
האושר אינו תחושה בפני עצמה. הוא משהו שקורה. והוא קורה בגלל דברים קטנים שמתחברים, אינסוף נסיבות שמסתדרות פתאום כמו אטומים בגביש, ואז לרגע בודד הסדר המקרי הזה מכה בעיניים בהוד המהפנט שלו.
להחזיק אושר זה הנסיון לעצור את הכל. להתעלם מבריחת הנסיבות אל שאר מצבי האי-סדר שלהן, שהיה יכול להקרא "סדר", אם ההגדרה הזאת לא היתה משהו שקיים רק אצלנו. זה הנסיון לא לתת לנסיבות לחמוק בין האצבעות ממצבן היפה. זה הנסיון לעצום עיניים ולהקפיא את ההוד.
ואז לראות שהאושר אינו תחושה בפני עצמה. הוא משהו שקורה, וכדי שהוא יקרה הנסיבות צריכות להמשיך ולזרום. אחרת זאת סתם תמונה קפואה, ובתמונה קפואה החיים אינם חיים, ולא יקום בהם גם האושר המקרי.
קללת הבחירה
הבחירה נובעת מקיומה של הברירה. הבחירה היא היצירה של הקיים מתוך האפשרי, מתוך אשליית הרצוי. אבל הרצוי אינו אלא הברירה עצמה, והבחירה מבטלת את קיומה של הברירה.
קללת החלום
החלום רודף גם במציאות. החלום נוטע שורשים של תחושה ושל מגע, שמזינים בתורם את החושים המתעייפים.
וככל שהחלום רודף, המציאות בורחת, רק כדי לגלות שהיא בורחת בדיוק אליו. ואז באות הנסיבות בכל ההוד של אי-הסדר שלהן, שמסנוור כסדר חדש. שמעצב את הבחירה מתוך האין ברירה של הרצוי, מתוך האושר של של הבחירה בהוד של הסדר החדש.
לפני 16 שנים. 24 במרץ 2008 בשעה 7:19