רעש לבן

אינדוקציה. התחושה שהזמן זורם בכיוון אחד - מן העבר אל העתיד - נוצרת עקב העובדה שאוסף הזכרונות שלנו בכל רגע נתון תמיד כולל גם את אוסף הזכרונות הקודמים לו, וכך הלאה, כמו בבושקה אדירת מימדים. מתוך התחושה הזאת נוצרת אחדות של הדמויות השונות של "האני" המצטברות לכדי הכרה אחת. מתוך האחדות הזאת נוצרת האמונה שגם מחר נזכור את היום, כפי שהיום אנחנו זוכרים את האתמול.

פאטאליזם. כולם מאמינים שמדינות זרות קיימות גם כשאנחנו כאן, אבל אף אחד לא רוצה להאמין שהזמן כולו כבר קיים ואנו רק נסחפים בו אל עתיד כתוב מראש. אנחנו יוצרים את העתיד בכל רגע שעובר, בכל החלטה, בכל מילה או תנועה. אפשר לקחת טיסה למדינה זרה, ולעומת זאת הטיול בזמן הוא טיול שאין לנו שליטה על עצם קיומו, אבל בתודעה שלנו הוא בעל אופי יוצר בהכרח.

אמונה. מחשבה שיוצרת מציאות אינה אמונה, אלא תוצאה של האמונה. האמונה היא שכוח ההשפעה שלנו על אחרים זהה לכוח ההשפעה שלנו על עצמנו. כאילו יהיה מספיק להגיד למישהו בתמצית את כל מה שבנינו שנים, והוא יקבל זאת בהכרח. וגם אם לא יקבל, זה יהיה רק בגלל שהוא עדיין לא מכיר מספיק.

רציונליזציה. יש מעט מאוד אנשים כנים עם עצמם. עוד פחות מזה אנשים כנים עם סביבתם. על מזבח העקביות והכבוד העצמי מקריבים לרוב את האמת הפשוטה. החולשה של האדם מתורגמת לחולשה של הסובבים אותו, ומכאן לעוצמה שלו. אנחנו מפרשים את האחר על-סמך המונחים שקבענו לעצמנו, ועל סמך הנחות היסוד שבנינו. כך אנחנו גם שופטים את האחר. אבל אין לנו יכולת לשפוט את הנחות היסוד שלנו עצמן. לצורך כך דרוש אותו מישהו אחר, ואותה כנות עצמית נדירה.

פנטזיה. אף אחד לא רוצה להרגיש דחוי. האינדוקציה וההכללה חיוניות להמשך החיים, ולכן טבועות בגנים שלנו כל-כך חזק. מספיק ששני אנשים לא רצויים ירצו אותנו, כדי שנאמין שגם השלישי, זה שאנחנו רוצים, רוצה. הרבה יותר קשה לחשוב על אחרים במונחים שלהם, מאשר במונחים שלנו. והסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו יהיה תמיד הסיפור שאנחנו רוצים לשמוע מהאחרים.