רעש לבן

בתחילה עוד היה כובש את החלל בנוכחותו, ממלא את האוויר בנשימותיו ובמילותיו עד שהיא היתה מתכווצת וקטנה לעומתו. היה רועם בקולו הוראות ומושך בידו את שיערה שכאילו היה מחובר בנים בלתי נראה ישירות לתוך לבה ומרעיד אותו. והיא היתה מצייתת. יותר מכל רצתה לציית, לספק, לרצות אותו, להרגיש את נוכחותו שכובשת את החלל שתמיד היה בה.
אך בהדרגה דיבר פחות ופחות. עייפותו ניכרה בו, כמו קמטה נפשו בטרם קמטו פניו. מדי פעם עוד היה מרעים בקולו ומרעיד את הימים שהיו, אבל העדיף לשתוק, העדיף לשבת ולהתבונן, והיא כמו במבחן אינסופי תמיד המשיכה לציית, לספק, לא לדרוש ממנו את אותם הכוחות שהיו לו פעם ושחסרונם היה עכשיו אותו חלל שפועם בתוכה ומסרב להתמלא.
הפחד שלה מפני שתיקתו גבר על הפחד שלה מפני מילותיו, אך לא היה יכול לגבור על הפחד שלו עצמו מפני דעיכת כוחו, אותו פחד ששיתק אותו עכשיו יותר ויותר.