החייל נקש על דלתה של המלכה
ואמר לה: "אני נוטש את שדה המערכה"
מצחו המיוזע היה לה קצת מוכר
והיא הכניסה אותו אל הארמון
הוא אמר: "הארמון שלך ניצב כאן תמיד בדממה
ואנחנו הורגים - ולא יודעים בשביל מה
ומחר כבר לא אהיה כאן, ולכן אם תוכלי
פשוט תסבירי לי למה. למה?"
היא שתקה והובילה אותו בפרוזדור
על שטיח אדום לחדרה שטוף האור
הכתר על ראשה סינוור את עיניו
והיא ביקשה ממנו לשבת מולה
הוא אמר: "שמעתי על יופייך, ואמנם זה נכון
אך בחוץ יש תבוסות ולא רק נצחון
והיום פתאום הבנתי - בשבילך זה משחק,
רק תגידי לי עכשיו - למה?"
היא הביטה בו אז במבט מתנשא
ואמרה: "לא תבין זאת, אז גם אל תנסה"
אבל מאחורי פניה הצעירים הבכי התחיל מקנן
והיא סגרה עצמה בפניו כמניפה
היא אמרה: "יש מיתר חבוי ולוהט בקירבי
שחותך מבפנים ושופך את דמי"
והוא שם ידו על ראשה הצעיר
והשפיל את ראשה לריצפה
"את רוצה עוד ועוד, אבל אינך יודעת מה
יושבת כאן לבדך, סגורה מאחורי חומה.
ואני לא אצעד עוד בשדה הדמים שלך!"
והוא הוביל אותה אל החלון, שתביט.
שמש זהב על שמיים כהים
והיא רצתה יותר מכל מה שהיה לה בחיים
אבל הפחד כבר נגע בה, והיא הסיתה את ראשה
ולא הביטה בפניו של החייל
הוא אמר: "אני רוצה לחיות כאדם מהוגן
לתת מה שאוכל, ולקבל מה שניתן
ולאהוב מלכה אחת שאותה לא אבין
רוממותך, יופייך מובס בשגעונך.
והכתר נפל לה, והיא החלה להיסדק
ועמדה שם נכלמת בכאב לבה החונק
היא אמרה לו להמתין במפתן חדרה
היא תחזור עוד רגע, עוד דקה...
אל תוך הפרוזדור פקודתה הדהדה
והחייל שם חוסל, עוד מחכה לתשובתה
המלכה נחנקה בבדידותה שאך הופרה
והקרב מעבר לחלון לא הופרע
(Suzanne Vega)
לפני 18 שנים. 19 בדצמבר 2005 בשעה 14:31
