רעש לבן

עד לא מזמן עוד היתה כאחת הנשים. הולכת לעבודה בבוקר, מתרפקת עליו בחיבוק מול הטלויזיה בערב, מתענגת בעינוגיו בחושך, ולא רוצה שום דבר אחר, וחשבה שזה בגלל שטוב לה, ולא ידעה שהיא פשוט לא מכירה שום דבר אחר.

המסך הזה הגן עליה, כמו שהוא מגן על כל השאר. הלואי שלא היה מורם המסך הזה מעולם, אבל מרגע שהורם נתגלה מאחוריו גן עצום ואסור. עצי פרא ומפלי חיים שוקקים, ואותו אור שמסנוור לא רק את עיניה, אלא את כל חושיה.
אותו מסך ארור לא רק נפתח, אלא נקרע לגזרים. שוב לא יוכל להסתיר את העולם ההוא. צעדיה הראשונים היו זהירים, מפוחדים, נבהלים מכל רעש ומרעידים את גופה בתשוקה. עם הזמן למדה את השבילים, למדה היכן לדרוך והיכן רק להביט, למדה לשבוע ולרעוב לעוד, ושיננה שוב ושוב את הדרך חזרה, שלא תאבד לעולמים.

וכשהיתה חוזרת אליו הוא לא ידע בכלל. הוא לא ראה את שראתה ולא הריח את שנספג בגופה. ושניהם ישבו חבוקים מול הטלויזיה בערב והלכו לישון חבוקים בלילה, עד הבוקר הבא.
היא רצתה לספר לו, אבל לא ידעה איך. הוא לעולם לא יבין. הוא יענג אותה באהבתו, והיא תאהב זאת, אבל משהו יהיה חסר לה, אותו משהו אחר שגילתה מעבר למסך. מוטב לו שימשיך לענג אותה כך, בדרכו, והיא אהבה את דרכו, אהבה את עדינותו כשהיא משככת את הסינוור ההוא שאיתו חזרה.

הוא לעולם לא יבין, כך אמרה לעצמה. מוטב לא לספר לו. מוטב לא לנסות להסיר את המסך מעל עיניו, וממילא לכל אדם מסך אחר, והיא לא יודעת בכלל איך תוכל להגיע אל המסך שלו, היא הכירה רק את שלה.
והוא ישב מחובק איתה, והביט בעיניה, וידע שהיא לא תוכל לעולם להסיר את המסך הזה, שהוסר אצלו כבר מזמן, מבלי שהיא תבין זאת לעולם.