רעש לבן

הוא הזדקף והתנשף בכבדות. עמד לרגע והסתכל בגאווה על מעשה ידיו. לקח את בקבוק המים הקרים שהתלכלך קצת בחול ושתה ממנו בצמאון שלא הכיר עוד, מנסה לדחוס לתוכו יותר מים ממה שמסוגלת הפיה הצרה להעביר, ובכל זאת פיו לא הצליח להכיל את כל המים, וכמה טיפות נזלו במורד סנטרו ואל הרווח שבין חולצתו לחזה שלו.
אחר כך התנשף שוב, והביט שוב בגינה. אגלי הזיעה זרמו על מצחו וחדרו לתוך עיניו, שורפות את החזיון הנפלא הזה. הוא ניגב את עיניו בשרוול חולצתו שהיה לא פחות מיוזע, והביט שוב. הגינה עמדה שם לתפארת. האדמה היתה בצבע חום כהה וחי, מפוררת לכדי רגבים בריאים, הפרחים היו מסודרים בצבעים מרהיבים לאורך הסלעים הקטנים שהניח בקפידה, גזע העץ הכבד שאותו צבע בלכה שקופה הכיל עכשיו צמחי תבלין בחור שגילף בו. בפעם הראשונה בחייו הוא היה מסופק. בפעם הראשונה בחייו עמד מול משהו שבנה במו ידיו, ונראה בדיוק כמו שדמיין אותו מראש. כך בדיוק ראה את הגינה שלו בדמיונו, עוד כשהיתה פיסת חול מיובש ושומם, כזה שמניחים קבלני הבניה כדי לצאת ידי חובתם.
נשימתו נרגעה, והוא לגם עוד קצת מהמים הקרים, ואז שפך בזהירות את מה שנשאר בבקבוק לאורך תלמי הפרחים הטריים. הוא רקע ברגליו קצת כדי להוציא מחריצי הסוליות את החול שדבק בהם, ונכנס להתקלח ולנוח בבית שלו, בין הקירות העירומים והחדרים הרחבים שאין בהם רהיטים.