רעש לבן

כבר כמה שבועות מטריף אותה היצר. לא עוזב אותה. היא מנסה להמשיך את חייה כרגיל - לעבוד, לקרוא בספר שקנתה לעצמה לא מזמן כדי לא להרגיש את קירותיה לוחצים, לצפות בקומדיות קלות בטלויזיה - אבל היצר, הוא תוקף אותה בדיוק באותם רגעים בהם היא מרגישה הכי מוגנת. וברגעים האלה, כשהיא חושבת שהיצר נכנע סופית לשגרה, כשהיא מרגישה נינוחה, אז מנצל היצר את מערומי הגנותיה, ותוקף.

והיא נכנעת לו. מה היא כבר יכולה לעשות? ידיה כמו זוחלות אל בין רגליה מכוח עצמן, מכוח היצר. היא נשכבת ועוצמת עיניים, ולפעמים כשהתנאים לא מאפשרים זאת היא סתם בורחת למקום שקט וצנוע, רק מפשילה את תחתוניה ושוב היא בידיו.

היא מלטפת את פרח אהבתה, סוחטת ממנו את הצוף הריחני, מפליגה בדמיונה אל מרחבי היצר הזה שלא נותן לה מנוח, מטפסת במעלה סערות הגוף בכוח פעימות הלב, עורה מתמכר לזרמים שנובעים מהמעיין שהיא פורצת בין רגליה, והיא חושבת שהנה - עכשיו היא תצליח, היא תכנע ליצר הזה סופית, היא תביא על עצמה שיאי עונג שלא היו לה מעולם, היא תתפרק בעוצמות שלא תוכל אפילו לזכור אחר כך.

אבל לא. היצר הוא ערמומי ואכזר. הוא אף פעם לא כובש אותה לחלוטין. רק נוגע ועוזב, כדי ששוב יוכל להכות בה. הוא לא יתן לה להגיע לשיאים האלה. היא תתחנן לשיא של כל השיאים, אך הוא יתן לה רק עונג קטן ומאכזב עד כדי תדהמה. הוא יתן לה רק עוד רעב.