רעש לבן

הנערה הצעירה ישבה בשולחן הפנימי ביותר בבית-הקפה. היא לגמה את הקפה המריר שלה במנות קטנות, מעיפה מדי פעם מבט חטוף באנשים שמסביב. צינת הערב שלחה צמרמורות בין הכתפיים החלשות שלה, אך לא נראה שזה הפריע לה. היא המשיכה להעסיק את עצמה בקימוט אותה פיסת עיתון. אצבעותיה החיוורות התרוצצו על גבי התמונה הדהויה שהיתה שם, כאילו יש להן חיים משל עצמן.

הגבר ישב בשולחן שממול, ודיבר בלי הפסק בטלפון הנייד שלו. לא נראה היה שהוא שם לב לנערה הצעירה, או לכל אדם אחר בבית-הקפה. המילים שלו היו חדות. הטון שלו היה נחרץ. הוא שיחק באצבעותיו בצרור המפתחות שלו, בזמן שסגר עסקאות, חיפש גוף של אישה ללילה, או יהא אשר יהא כל מה שעשה שם. מאוחר יותר הוא יקום, כשכל גופו מביע בדיוק את אותו טון דיבור שנשא את מילותיו קודם לכן, יאסוף את צרור המפתחות שלו מן השולחן, ויסע למקום כלשהו. לסגור את העסקה, להיפגש עם אותה אישה ללילה, או לשבת בבית-קפה אחר.

הוא לא יטריד את מוחו בכלל בנערה הצעירה. איך יכול אדם כלשהו לחשוב על משהו שכלל לא ראה? היא עצמה תאסוף את פיסת העיתון לכיסה, או סתם תשאיר אותה על השולחן, ותשוב למיטתה הקרירה. אף אחד לא יהיה אף פעם בודד כמו אותה נערה צעירה. אף אחד לא ידע אף פעם מה דרוש כדי להיות בודד כמוה, כמה מאמץ, באופן מוזר, הדבר דורש. זהו כישרון, והיא יודעת זאת. זוהי האומנות של היותה בלתי נראית לאנשים, גם אם תעמוד מולם עירומה לחלוטין. זוהי אומנות השקיעה אל תוך רעשי הרקע, כמו עוד תמונה דהויה בעיתון ישן.

זוהי האומנות של לא לתת לאף אחד לדעת עד כמה בודדה היא.

שהרי אם אותו גבר יעצור ולו לרגע אחד את שיחת הטלפון שלו ויביט בנערה הצעירה, אם תתעורר בו אפילו להרף עין שמץ של תהיה האם הנערה הזו בודדה - זה יהיה הרגע בו היא תחדל להיות בודדה.