עץ הדומים עסוק

היה כיף

באמת שהיה

אוכל טוב

יין ואלכוהול משובח

אנשים שאני מעריך ואוהב

צחוק ושירה וחברה.


אבל כמו תמיד

כמו כל פעם מחדש

מגיע השלב...

שבו אנשים מתקרבים.

ואז פתאום

חושך

ספוט אחד של אור נופל על הבמה...

מאיר דמות

זה טבאייס

לבוש שחור

כפפות לבנות

איפור לבן על פניו

שפתיים משוחות שחור פונות מטה לחיוך עצוב נצחי...

דמעה שחורה אחת מצויירת תחת עין שמאל...

בן דמותו של פיירו

הליצן העצוב...


רואה....ויודע...שאני רוצה בכל ליבי גם זוגיות כזאת....של אדון ושפחה....

להגשים את המהות שלי.

ויודע גם שהיו הצעות

אפילו בשבילי היו הצעות

אבל בכל פעם שאני חושב לעשות צעד קדימה...

בכל פעם שאני בכלל מדמיין

הנה את עומדת שם מולי

ולא נותר לי אלא להשפיל מבט

כי אותך אני רוצה

וכך...

לא אוכל לקבל

לא את זה ולא את זה...


והבכי עולה מעלה מעלה מעלה עד עיניי...

אבל לבכות אינני יכול

לא שם

ותמיד שם זה מבקש לצאת

תמיד במקום שאי אפשר להוציא.




בואי אליי
בדידות יקרה

רק אני ואת תמיד רואים את הזריחה יחדיו עולה...

בואי נרקוד עוד ריקוד אחד אחרון
כמו אוהבים נושנים....

רק את נשארת לי
בדידות יקרה
רק לך נשאר לי לתת את שיש בתוכי להעניק
קחי ממני הכל
בזכות ולא בחסד
שהרווחת
מפני שאת היחידה
שאותי מעולם לא עזבה.