עץ הדומים עסוק

כל שישי אותו דבר
שבוע אחרי שבוע
אני תמיד מגיע לרגע הזה
שבו אני מרגיש שאני עומד להשתגע
שבו אני מרגיש שאם אני לא אמצע דרך להוריד לחץ אני אתפוצץ

וזה תמיד אותו דבר...
המחשבה עליהם
על גוויניביר שלי....כבר לא שלי...
ועל הבן זוג שלה
עליהם יוצאים ונהנים..
עליה כורכת עליו זרועות בחיבוק
מנשקת אותו
מענגת אותו

והכל באהבה
בנתינה מאושרת
בהשתוקקות...

אני לא יכול לעמוד בפני זה
כל שבוע מחדש
עולה בי כל הכעס והזעם
ואני מרגיש לראשונה בחיי שאני רוצה לפגוע באדם אחר
באמת באמת לפגוע
לקחת ממנו משהו...שהחיים שלו אחרי זה יהיו רק שבר מעוקם של בדידות וסבל...
לאנוס ממנו כל טיפת שימחה והגשמה.
להפוך אותו למדבר שומם...

אבל אני לא...
אפגע..
באף אחד..
כי אני יודע...שלא הייתי רוצה שמישהו אחר יעשה דבר דומה לא לי ולא לאנשים שאני אוהב...
כי זה לא מוסרי..
וכי בסופו של דבר..לא רק שזה לא יעזור לכלום מעבר לשיחרור רגעי של הזעם...זו גם בכלל לא אשמתו...
ואם זאת...
אפילו בדימיון שלי...
בה אני לא מסוגל לפגוע.


לעזזל עם זה..
אני לא רוצה את זה..
אני לא רוצה שהיא תהיה חלק כל כך גדול ומהותי מכל מה שהוא אני...
אז למה..למה אני לא מסוגל לסלק אותה מהראש ומהלב שלי...כבר עברו שמונה חודשים...מתי זה כבר יגמר...
כי גם אני רוצה כבר איכשהו להמשיך הלאה.