עץ הדומים עסוק

רק בשביל פורקן
רק בשביל לנסות לתת ביטוי
והלוואי ויכולתי יותר...אבל המחשבות יותר מדי מורכבות...יותר מדי אישיות...
והחרטות...כך כך רבות...ולא כולן על העבר...
והגוש הזה שבחזה...שעולה כל הזמן לכיוון הגרון...גורם לכיווץ של העיניים...
אבל אין בכי..
הלוואי והיה..
הלוואי והייתי יודע איך...
אבל אני לא מסוגל לבכות...זה נאבד לפני הרבה מאוד זמן...
וחבל שכך....אדם...גבר...צריך להיות מסוגל להתנקז כשצריך...ובכי נראה כמו האופציה הכי פחות הרסנית...אבל זה לא מצליח...זה נעצר בעיניים...

אני עייף
עייף מהמשקל של השנים האחרונות...
המשקל שלהן מוחץ אותי כנגד העתיד...
ואני עייף מכל זה...


ולא חתולהה שלי....אני לא מקטר הפעם...היום אני באמת עצוב.