עץ הדומים עסוק

התיסכול שלי,
הוא בעיקר התחושה הפרטית שלי שכבר שרפתי את מאגר הסבלנות הקולקטיבית בכך שהייתי במצב גרוע במשך יותר מדי זמן.

ועכשיו, אחרי שגברתי על כך הרבה דברים ואני עדיין עומד, עדיין הפחד נשאר, להשאב חזרה.

וכל פעם שיש תקופה כמו עכשיו, שיותר מדי דברים קורים ואני נכנס לעומס יתר רגשי, אז הגוף מתחיל שוב להגיב כמו פעם, והפחד להשאב לתוך השחור והאפור חוזר.

התחושה הארורה הזו, שיש שעון חול הפוך מעבר לכתף, מטפטף ומטפטף, בדיוק בנקודה שאני לא יכול לראות אבל יכול לחוש, ושאני צריך לזוז מהר יותר ויותר לפני שהחול יגמר בלי לדעת כמה זמן בכלל יש לי.

התסכול שלי...הפחד הזה שאנשים שואלים מה נשמע...ואין משהו טוב לומר...כי כרגע לא טוב, ולומר שלא לדאוג.....שזה עובר, אבל להרגיש שכבר לא מגיעה לי סבלנות...כי את הזמן שהיה מותר לי להרגיש בו לא טוב כבר בזבזתי.

התסכול שלי...שאין לי מקום או זמן להרגיש בו פשוט את מה שאני מרגיש.
כי החול מטפטף והסבלנות נשרפת.

התסכול שלי...שאני אף פעם לא מספיק חזק בשביל להרגיש נוח בחולשתי.