עץ הדומים עסוק

יום אחד אני עוד אנקה את הכל.
את הדירה,את האמבטיה, אפילו את הנשמה.
אבל כרגע אני זקוק ללכלוך הזה, זקוק לרקבובית הירוקה הזו במקלחת
היא גורמת לי להרגיש שייך, והאם זה לא מה שכולנו באמת רוצים?
להרגיש שייכים?
לחיות בקן חמים ומזוהם, שורץ עגמומיות ומלנכוליות ערירית, פיוטית לפרקים?
וודאי שכן.
ואני אומר זאת בהסתמך על העובדה שמיזנטרופים תמיד צודקים, הרי אם לא כן היינו מזמן מביאים עוזרת.

נשים אוהבות אותי.
הן לא יודו בזה, אבל הן לא יכולות לעצור בעדן
יש משהו בגבר שפשוט לא אכפת לו יותר,
משהו שמדליק אותן ברמת הDNA
ואחרי מבט אחד בעיניים הגדולות והעצובות שלי
כשאני מגיש להן ביד מרוחקת את התקווה שלי,
כמו צעצוע ישן שאיבד את התמימות.
משהו בהן פשוט מתאהב בי בו במקום.
כי אני הוא החיה, וזה הופך אותן להיות היפה.
כזה הוא הליכלוך שלי, קסום.

אנחנו יושבים על שני ארגזים הפוכים
אוכלים ספגטי מקערה עם צופסטיקס
המנורה החשופה בתקרה מתנדנדת לה הלוך ושוב
חושפת ומחביאה
חושפת ומחביאה
היפנוזה של חובבנים

סקס עצוב על מזרון ישן
הרצפה שותקת
והתקרה בוכה אבק,
את חובקת את הרחמים העצמיים שלי בין ירכייך
ואני שופך בתוכך בדידות מלוחה.
בעינייך זה רומנטי.
בעיניי זו מותרות.

ובסוף כמו בסוף
את נכנעת,
לצבעים ולאורות.
את לא מספיק תלושה בשביל לשרוד פה באפור.
והמבט שעל פניך
המבט האחרון המושפל מטה כשאת סוגרת אחריך את הדלת
על המבט הזה אני מתקיים.
כמו ערפד של התייאשות.
כך אני מעניש את עצמי.
ואם לא יהיו אנשים כמוך שיתייאשו ממני,
אני עלול עוד לעשות משהו טוב עם עצמי.
וזה יהיה בעייתי,
כי זה המקום שאני מרגיש בו בבית.
בזה אני טוב.
בלהיות הבחור הזה.
וזה הרי מה שכולם רוצים לא?
להיות טובים במשהו?

יום אחד אני עוד אנקה את הכל
את הדירה, את האמבטיה, אפילו את הנשמה.

אני רק צריך שמישהי תציל אותי קודם.