עץ הדומים עסוק

יד עדינה מונחת על זרועי
מובילה אותי בשתיקה אל פנים המערה.
החושך כבר נגס בי בדרכי לכאן
חלקים חלקים הוא נגס בשיני עלטה עד שלא נותר כלום עוד לראות
וכעת הוא בלע אותי כליל.
תנועה עדינה על כתפי מסמנת לי לשבת,
כמה עוד כמוני נמצאים כאן מסביב?
אני לא יכול לראות, האם החושך בלע את כולם, או שמה כולנו זנחנו את האור.
אין שום צליל
רק הדים עמוקים של שתיקה מתוחה.
הייתי מרשה ללב שלי לפעום, אם לא הייתי כל כך חושש להרעיש.
אבל הם שם
מסביב
ישובים כמוני
נוצרים פעימות לב
מוותרים על כל חלק מהקיום האנושי, חוץ מהיכולת להיות קיים בזמן,
עד שתהדהד קריאת הזימון.
אז נקום ונתחיל
לחגוג את כל מה שאיננו ורק בחושך היננו.
החושך מסיר את התודעה
ושם נשארים רק החושים.
וזה מה שאנחנו הלילה,
חושים מהלכים.
חושים רעבים.

טוווווווווווווווווווווונג

הזימון הראשון מהדהד
צליל של מאות גופות מתרוממות מישיבה לעמידה.

טוווווווווווווווווווווווווונג

הזימון השני מהדהד
היו מוכנים הוא אומר

טוווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווונג

הזימון השלישי
מהדהד בתוך גופי כמו הייתי עשוי קריסטל
ובתוך אי הממשות אני זקור עד כאב
מאיבר מיני ועד תנוכי אוזניי.
והנה אני עושה את הצעד הראשון קדימה,
או שמה הקיום פשוט לקח צעד אחורה,
אין לי דרך לדעת
אבל זה גם לא משנה
אני חייב לחוש
אחרת אפסיק להתקיים
ואתפוגג בעלטה.

אני מתהלך
צעדיי מדודים
אם כי אינני יודע על פי איזו מידה.
אני חש נגיעות מכל עבר
גישושים ראשונים.
אט אט אני לומד מי הוא מי.
מגעם של הגברים מסקרן אותי,
ישנם אלו הנוגעים ונרתעים כנשוכי נחש בעת ההבנה
ישנם אלו הנעצרים במקומם, קפואים. ואז, אט אט, כרית אצבע אחת אחרי השנייה
מתמסרים לחשיכה בנגיעות.
בנשיקות
בעונג.
אנחנו רק תחושות אני לוחש ללא קול בעת שאני לוקח את איברו אל בין שפתי.
אני נושק לאיברו בתוך פי במלוא הכבוד של מעשה אסור שלעולם לא אעשה.
יש לו טעם של שחיטות ובושה.
אבל הוא ממלא אותי בחופש מלוח.
אני חש בו רועד וממשיך הלאה.
יודע כי גם הוא יכרע על רגליו הערב וינשק את פחדו הגדול ביותר.
כולנו נעשה כך
נשים וגברים
אילו החוקים של חגיגת החשיכה,
אנו מקריבים פחד ובושה למען אמת ותחושה.
ומי שיצעד לאחור
יתמוגג בעלטה שבתוכו פנימה.

המגע שעובר על גבי מרגיש נשי
אני מתסובב וחובק תחושה של שדיים ענקיים
הבשר שלה תובע אותי
הבשר שלה מטביע אותי
אבל בחשיכה אין משקל
והיא ממלאת את הריקנות שמסביבי כה טוב עד שאני מרגיש מעט קיים.
אני נוגע בה ונוגע בה ונוגע בה
כל כך הרבה תחושה
אני מבין פתאום למה ציירים מעדיפים מודל עירום מהסוג השמן
יש שם פשוט כל כך הרבה תחושה
ופה בחושך
מחוץ להישג התודעה
היכן שאין לעיניים תפקיד
רק לתחושה
פה אני הופך לצייר ולציור
גופי בד קנווס
מכחולי זקוף בידה
והיא מציירת בי את כל מה שהיא
גורמת לי לפלוט אומנות מהסוג המוערך ביותר.
ואני סוגד לה על זאת.
חש את הריקנות כשהיא ממשיכה הלאה
למלא חלל ריק של אחר או אחרת
ובתוכי ילד קטן זועק לאמו...

וזה ממשיך וממשיך עד בלי סוף
אני מרים אישה קטנה ונכנס לתוכה בעוד היא מורמת בידיי
אני חש לשונות על כפות רגליי, ידיים מתפתלות על ירכיי כמו שרכים על עמוד יווני.
יד עטורת ציפורניים לשה את אשכיי, והכאב והעונג גורמים לי לדחוף את עצמי עמוק יותר אל תוך הפיה קלילת הכנפיים שבידי.
אני מושכב, ומשכיב
אני מלקק ומנשק
בעוד כל חלק שבי חש וחש וחש עוד ועוד ועוד יותר ויותר ויותר ואני לא רוצה שזה יפסיק לעולם
אני לא רוצה להיות שוב קיים, רק להמשיך להיות תחושה שלא נגמרת, להיות כל כך חופשי עד שאינני יכול לדעת שום מצב אחר.


טוווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווונג

מהו צליל?
היכול לחתוך בתוכי כמו ששום איזמל לא יוכל לעולם.
לאט...
כל כך לאט
מתחיל הבכי
מתחיל עם ההדהוד המתכתי של הגונג הטקסי
מהדהד מרגליי אל נפשי ואל עיניי
והדמעות זולגות,
והיפחות מהדהדות.
על אובדן החופש
על מאות רגעי מוות קטנים.
על הידיעה.

שהחל לזרוח אור.