עץ הדומים עסוק

איזה בוקר...מוזר.
כל התחושות שלי מעורבלות ומבולבלות.

הייתי היום בקופת חולים בשביל לקבל אנטיביוטיקה אחרי שראיתי שהחולרע לא חולפת,
אני נמצא באותה קופת חולים מאז שאני ילד,
והקופת חולים הזו נמצאת בדיוק מחוץ לגדר של בית הספר היסודי שלי.

כל פעם שאני שם אני מוצף זכרונות, והיום יותר מתמיד.
הייתי מגיע עם אמא לקופת חולים כשהייתי חולה, ותמיד הייתי מחכה שתגיע השעה של ההפסקה הקטנה או הגדולה ואז רץ לגדר ומחכה לראות מישהו שאני מכיר ולצעוק לו שלום 😄
כל החברים היו מתאספים סביב הגדר והיית צוחק איתם ומבקש מהם למסור דשים לחברים אחרים ולומר למורה שאני חולה.

והיום, היום פורים בבתי הספר,
עמדתי שם וראיתי את כל הילדים צועדים כיתה כיתה ומציגים את התחפושות שלהם, הדבר המצחיק הוא שהתחפושות לא השתנו בכלל במהלך השנים, אפילו לא הפאנקיסט עם החולצה הלבנה המקושקשת המיתולוגית 😄

היו שם חיילים מקצין העיר, גם בתחפושות, וגם הם הציגו 😄

עם החיוך שעלה לי על הפנים לנוכח כל זה, עלה גם עצב מאוד עמוק.
כי אני הייתי הילד הזה שם.
ואני הייתי החייל הזה.
ואני מנסה להבין, איך אני פתאום מגיע לגיל 26
ומה לעזאזל קרה שם בין לבין.
כל השנים מאז גיל 19 והלאה די מטושטשות לי כבר(הדחקה מישהו?)
והזמן, הזמן מפחיד אותי יותר מכל דבר אחר.
הזמן חולף והוא לעולם לעולם לא חוזר, כל רגע נאבד ואינו שב.
זה גורם לי לתחושה כל כך קטנה ומבוהלת,
ולהמון בושה על כל המצבים שאליהם הגעתי במשך השנים עד לנקודה הנוכחית.
אומנם הם לא היו באשמתי, ואף אחד לא יכול ממש לשלוט על הקלפים שהחיים מחלקים לו,
אבל עדיין, המון בושה, המון.
והכל כאילו נעצר בגיל 19-20 אחרי מה שקרה בצבא, וחלק ממני מחכה עדיין שהחלום הזה יסתיים ואני אתעורר שוב בן 19, אבל אני יודע שזה לא יקרה, וזה אוכל אותי.

time and society
fuck 'em both

אם היינו חיים את כל החיים שלנו בלי לספור שנים, אלא פשוט כיחידת זמן אחת מתמשכת, תחשבו כמה לחץ היה יורד מעלינו.

מירוץ עכברים ארור.
ובסוף אפילו אין באמת גבינה, סתם טופו.