עץ הדומים עסוק

עוד מעט אני אעלה לקבר של אמא.
היום אחרי הצהריים נעשה את האזכרה בבית כנסת,
ואז זה יגמר לעוד שנה.
רק שזה לא באמת נגמר,
זה תמיד ממשיך בפנים, ולא משנה כמה אני מדחיק את זה ומרחיק את זה.

השנה לא בכיתי,
וזה מוזר, כי זו הפעם היחידה בשנה שאני מרשה לעצמי לבכות.
אבל במקום לבכות, פשוט ישנתי, עוד ועוד.
כיביתי את עצמי,
רק שזה לא באמת נכבה.
היה לי חלום כל כך ארוך וכל כך מפורט שכלל את כל המשפחה הקרובה והמורחבת שלי כולל אלו שכבר לא בחיים(גם את אמא)
וכל החלום הזה היה בערך התפרצות זעם אחת שלי על כל המשפחה כשאמרתי להם בדיוק מה אני חושב עליהם ועל כל המצב הזה.

ועכשיו נעלה לקבר..
כל שנה מספר האנשים קטן וקטן...ועכשיו זה רק אני ואבא,
רק מראה על אמינות האהבה והצהרות הנאמנות הנצחית של אנשים.

אין מניין, ואני לא מתכוון לחפש אחד, ולהביא אנשים זרים לקבר
אני אקריא קדיש לבד ואם אלוהים לא שומע אותי מספיק טוב בגרסת יחיד זו בעיה שלו.

עייף לי,
עייף לי וכבד לי ולבד לי,
ועצוב לי שכל האנשים שאהבתי והחשבתי משפחה נפטרו או עזבו כל כך רחוק עד שאין להשיג אותם.