עץ הדומים עסוק

טוב,
החלק הראשון עבר.
הייתי בבית העלמין, ונשארתי שם אחרי שאבא שלי הלך בשביל מעט זמן עם אמא.

ישבנו ודיברנו,
וסוף סוף הצלחתי לבכות,
סיפרתי לה כמה היא חסרה לי ועל כל מה שקורה לאחרונה.
וזה הרגיש טוב.
אני חושב שאני צריך ללכת לבקר אותה יותר ולא רק פעם בשנה.
ממש הרגשתי אותה שם איתי מחבקת אותי, וזה היה טוב, זה היה אנחנו, זה גרם לי להרגיש לרגע דברים ששכחתי כבר.

אחר כך הלכתי לשיקום, ושם שמתי פרצוף שמח,
לא שהייתי צריך להעמיד פנים
פשוט הרגשתי באמת נעים,
כנראה זה היה הפורקן.

למרות שאני מרגיש די בסדר אני מרגיש עדיין מאוד שביר.
אבל זו כנראה התוצאה של כל העבודה שאני עושה שאני יכול לעבור את היום הזה בלי שהוא ימוטט אותי.

הדבר היחיד שממש חסר לי שם הייתה הנוכחות של גוויני,
כי היא האדם היחיד שאיתו אני יכול לדבר על אמא שבאמת יבין והיה שם.
אני לא חושב שהיא כבר זוכרת את אמא, למרות שהיא הייתה גם אמא שלה(ככה היא אמרה פעמים רבות)

עכשיו יש לפני לארגן את האזכרה למשפחה המורחבת,
השנה נעשה את זה בבית כנסת ולא בבית וזה עדיף.
יבוא מי שיבוא
אני אהיה שם עם כל "הדתיים ליום אחד" ועם כל הזקנים הדתיים שהולכים לכל "אירוע" בשביל לזיין את השכל.

לא ככה הייתי רוצה יעשו לי אחרי שאמות.
אני רוצה אשכבה אירית,
שכולם ישתכרו ויספרו עלי סיפורים ובדיחות ויעשו לי roast כמו שצריך.
והייתי רוצה שאנשים יפגשו פעם בשנה ביום שלי בשביל לעשות חגיגה קטנה ולהרים כוסית בשמי.
בלי אנשים זרים בכיפות,
בלי פסוקים שאף אחד לא מבין.
רק מילים מהלב.
ואני מבטיח לשמוע.