עץ הדומים עסוק

היה לי היום רגע מאוד עוצמתי.

יש אצלנו בשיקום בחור די חדש,
חייל דובדבן, שנשבר.
(רק המשפט הזה עושה אותי עצוב)
אני מסתכל עליו, ואני רואה את עצמי לפני שש שנים,
אותו מבט, אותו משא כבד על הכתפיים,
אותה אשמה ובושה שמבצבצת עם מבט תוהה שאומר, אני לא אמור באמת להיות כאן.

ישבתי איתו היום,
ודיברנו,
והענקתי לו את כל הידע שצברתי לבדי בשש שנים האחרונות
וראית את העיניים שלו נפתחות כל פעם, כשהוא הבין שהוא לא לבד ומוזר ויחיד במה שקרה לו.
וראיתי אותו מנסה לעכל ולהתמודד עם דברים, כשהראיתי לו כמה מה שהוא חושב הוא רחוק מהאמת.

זה היה רגע מאוד עוצמתי בשבילי,
שגם הראה לי פתאום איזו דרך ארוכה עשיתי מאז,
אבל היה שם גם רגע עצוב בשבילי,
מעין עצבות כזו על שהייתי חייב לעבור וללמוד את הכל לבד ועל בשרי.
הלוואי והיה מישהו שהיה מדריך אותי.
הלוואי והייתי יודע אז את הדברים שאני יודע היום.

אבל אני מניח שככה החיים.
ולמרות הכל,
אני שמח מאוד שיצא מהפרי המר שלי
גרעין חדש שאולי ילבלב למשהו מתוק,
בגן הסגור של חייל דובדבן.