עץ הדומים עסוק

משהו שפרסמתי בפורום להפרעות אכילה בתפוז,
ורציתי להביא גם לבלוג פה בתוספת קטנה.

"מוזר לי,
פשוט מוזר לי.
מרוב שאני רגיל לנדנדה הזו של תחושות קיצוניות,
פתאום כשאני מרגיש פשוט...רגיל...בסדר, זה מוזר בצורה שאני לא יודע איך להסביר.

הקטע הכי מצחיק הוא,
שזה ממש מפחיד אותי,
החוסר תחושה הזו.
זו לא קהות, זו לא הדחקה, זה פשוט....רגיל.

איך לעזזל מתמודדים עם רגיל?
זה כל כך,
חסר תחושה."



הדבר הכי אבסורדי בזה, הוא שאחרי זמן מסויים במצב הזה, "הרגיל" אני דוחף את עצמי לאיזשהו קיצון, לרוב רע(פחד ותיעוב אבל בלי לאס וגאס).

אני שואף להרגיש טוב,
להיות רגיל, נורמלי, פשוט,
ואם זאת, כשאני מרגיש ככה, אני הולך למקום רע.

כל מי שנמצאת בפורום וכבר החלימה אמרה שהיא עברה את השלב הזה,
ושבסופו של דבר לאט לאט מתרגלים לזה ככל שזה נמצא יותר.
והיו אחרות בשלבי החלמה שאמרו שהן מאוד מזדהות ומרגישות כמוני.

לפחות העובדות האלו עושות לי קצת הגיון בכל זה,
סוג של עוגן להתפס בו בסופה הזו.