אני שם לב לדפוסים חוזרים אצלי,
דפוסים טבעיים ועם זאת הרסניים.
בעיקר הדפוס הזה של לעשות דברים בשביל איזה גורם או מטרה חיצונית,
כמו לרצות שוב להיות בקשר רומנטי למשל.
אז על זה מתלבשת המחשבה,
בשביל שאני אהיה בקשר רומנטי אני צריך להתסדר עם עבודה או לימודים בשביל שיהיה לי איזה ערך סטטוס כלשהו,
אני צריך להוריד במשקל בשביל שאני אוכל להיות מושך(או לפחות לא מרחיק) לעין.
וזה מוביל לכך שכל דבר, בין אם זה אוכל או אימון או עבודה או משהו מכיל כל כך הרבה משקל רגשי שזה מוציא את הפאניקה והחרדה, כי אין פשוט לעשות משהו, הכל הופך קטסטרופלי.
אני חושב שכשחיים מספיק שנים בסביבה רוויות אסונות אתה מפתח דפוס חיים הגנתי כלשהו, שורדני משהו, שמחפש כל הזמן מאיפה תגיע המכה הבאה ומשאיר אותך תמיד מוכן להמלט או להתגונן או לתקוף, אבל אף פעם לא רגוע או נינוח.
והדפוס הזה כבר לא משרת אותי, כי התקופה ההיא נגמרה.
אבל דפוסים כמו שידוע, הם דברים מאוד עקשנים.
ככה שכרגע, אני מנסה לסובב את הראש שלי קצת לכיוון של לעשות דברים בשביל עצמי, ולא בשביל איזו מטרה עלומה.
ומה אתם יודעים,
זה מוריד מהלחץ.
לפני 15 שנים. 13 במאי 2009 בשעה 20:15
