יום וחצי מהקשים שהיו לי כבר כמה שנים.
אין דרך לתאר את המקום הזה, או להיות מוכן לו.
זה כמו גיוס שני, אתה מגיע, מקבל הלם ולאט לאט מסתגל לטירונות.
קשה פה.
מאוד.
והכי קשה מהכל זה העובדה שפתאום אין לי אוכל שימסך לי את הרגשות...מה שאומר שהכל צף ועולה.
שלא לדבר על הרגשות כלפי האוכל.
בכל בולימי יש צד אנורקטי ובכל אנורקטי יש צד בולימי.
פתאום אני מגלה את הצד האנורקטי של ההפרעה, כשמדי פעם אני מסתכל על האוכל(המעולה יש לומר) ואני פשוט מרגיש שאני לא מסוגל.
אבל חייבים לסיים.
הקריזים של לרצות לעשות בולמוס,
והקריז של לא להיות מסוגל להקיא אחרי האוכל גורמים לכל ארוחה להיות מבחן כוח רצון.
קשה כבר אמרתי?
יש לי מליון תובנות אבל לא את הראש לרשום אותם עדיין.
אני לא יודע לקבל תמיכה, ואני לא ממש טוב בזה.
אבל השבוע אני מרשה לעצמי.
כי אני ממש צריך.
אז הודעות, בפלאפון, בכלוב, במסנגר מה שבא מאוד ישמחו אותי, הם באמת עושות הבדל גדול בשבילי.
אוהב את כולכם.
טאבי
לפני 15 שנים. 1 ביולי 2009 בשעה 10:52
